צוות לעניין: ככה בלאט בנה קבוצה בקליבלנד

"ההרגשה שלי היא שכרגע אנחנו The Big 1. קבוצה אחת".

את מה שדייויד בלאט עושה לאורך רוב הקריירה שלו כמאמן, בעיקר בעשור האחרון, הוא עשה גם הלילה ביום הולדתו ה-56. לוקח שחקנים, בחלקם מוכרים יותר ובחלקם פחות, ועושה מהם קבוצת כדורסל. זה לוקח זמן, זה דורש מכולם התאמות, זה לא תמיד קל, זה מעצבן אנשים, לפעמים באמצע הדרך נראה שלכולם נמאס ממנו. בסוף זה משתלם. בסוף אנשים קונים את הקונספט, בסוף אנשים מבינים שלבד הם לא ינצחו. בסוף נוצרת קבוצת כדורסל. אפילו די טובה.

בסוף לברון ג'יימס יושב על הספסל עם רייצ'ל ניקולס, ומשבח את המאמן שלו. כלומר, את פרנק ווקר, המאמן שלו בליגת הילדים, שלימד אותו שהקבוצה גדולה יותר מכל אינדיבידואל, ולמרות שהוא היה "בן 9 כשחקן הכי טוב בקבוצה והקבוצה היתה בלתי מנוצחת, קואץ' ווקר חילק לכולם את ה-MVP כי כולנו היינו". אז תודה, לברון, היית נהדר הלילה, אבל בוא נדבר על החברים שלך, שאפשר לקרוא להם "טרול פליירס" במקום "רול פליירס" בגלל ההשפעה ההרסנית שלהם על ההוקס בסדרה הזו. גם להם מגיע.

"כשלוקחים את הכל בחשבון, דלאבדובה הוא שחקן מוגבל עם תקרה די ברורה. מה שהוא עכשיו – שומר שש אלי קרב, עם קליעה טובה לשלוש – זה מה שהוא יהיה במשך כל הקריירה. לא נראה שהוא מפתח יכולות כדרור מעל הממוצע, כדי להיות רכז מחליף לגיטימי. יש לו סט כישורים ספציפי, שעושה ממנו רול פלייר בקבוצה טובה אם יקבל את ההזדמנות. המגבלות שלו גם יכולות לגרום לו למצוא את עצמו מחוץ לרוטציה" (כריס מאנינג, Fear The Sword, ספטמבר 2014)

קחו את התיאור הזה של דלאבדובה. האיש שבעיניי הוא גיבור הפלייאוף האמיתי של הקאבס. לא רק שהאוסטרלי נראה כמו פקיד דואר ממוצע, הוא גם צריך להיכנס לנעליו הכואבות של קיירי ארווינג, אחד מששת הגארדים הטובים ב-NBA על פי חמישיות העונה. וכשמסתכלים על הדברים שהוא עושה טוב, דלאבדובה ממשיך להיות אותו שחקן – לקלוע לשלוש, ולשמור כאילו חייו תלויים בכך.

כאשר בראדלי ביל קרא לו אחד משלושת השומרים הטובים בליגה בעונה שעברה באחד-על-אחד, רבים כנראה הרימו גבה. אבל העבודה שהוא עושה על קייל קורבר וג'ף טיג בסדרה הזו היא רק עוד הוכחה לכך. בלי כלים פיזיים יוצאי דופן, בלי אגו, בלי סטטיסטיקות מדהימות, אבל עם מחויבות למשחק הקבוצתי, להנעת הכדור ולתנועה בלעדיו, הוא פשוט גורם לחברים שלו להיראות טוב.

"זו עונת מפתח עבור טריסטן תומפסון. למרות שיפורים במשחק שלו, בעונה האחרונה של חוזה הרוקי הוא נכשל בלהפגין תקופות של יציבות שתשתיק את כל מי שלא מאמין שצריך לתת לו חוזה לטווח ארוך. בפעם הראשונה בקריירה, הוא יהיה בעמדה שמאפשרת לו לנצח. זו השנה בה נגלה אם המאמץ שהושקע בו יגרום לכך שהוא יתקדם, או שימשיך לרוץ כמו אוגר על גלגל הפוטנציאל הבלתי ממומש" (ג'סטין רואן, Fear The Sword, אוקטובר 2014)

תוציאו את העטים והניירת, חבר'ה, יש לכם חוזה נאה לחתום עליו בקיץ הקרוב. 48 מיליון דולר ל-4 שנים יהיו מחיר מציאה, אחרי ההשפעה של תומפסון על הפלייאוף הנוכחי. תומפסון מעיק על היריבות בצורה שקשה לתאר. הוא רודף אחרי ריבאונדים במין טירוף חולני שכזה, שאפשר להסביר במילותיו שלו – "לקחת ריבאונד התקפה ברבע הרביעי, זה כמו הום ראן". בשני המשחקים הראשונים בסדרה יש לו 10 כדורים חוזרים בהתקפה; להוקס כולה יש 14.

ההשפעה כתוצאה מנוכחותו של תומפסון, בעיקר כאשר גם מוזגוב על המגרש: יריבות צריכות להשקיע המון אנרגיות בבוקס-אאוט, לפעמים עם שלושה-ארבעה שחקנים, ואפילו זה לא תמיד עוזר. גם כשהיריבה לוקחת את הריבאונד, במקרים כאלה, קשה לה יותר לרוץ למתפרצת. ההוקס עשו 13.5 נקודות למשחק במתפרצות בעונה הרגילה, שירדו ל-8.5 בסדרה מול הקאבס עד עכשיו.

אני לא רוצה ללכלך יותר מדי על קווין לאב כרגע ועל המחויבות שלו בהגנה, אז רק אניח כאן נתון – אם מסתכלים על ריבאונדים שעליהם נאלץ להיאבק מול שחקן אחר (Contested Rebounds), טריסטן לקח בעונה הרגילה 47.5% מהם, לעומת כ-37 אחוזים של לאב (בפלייאוף: 48.1% לתומפסון, 28.6% ללאב עד שנפצע). בהנחה שצריך להאריך חוזים לתומפסון ולאימאן שאמפרט, אולי גם לאב יהפוך למותרות, ואני לא בטוח שלברון יזיל דמעה אם מיסטר "טריי טו פיט אאוט" יעזוב.

"השאלה היא האם אימאן שאמפרט יכול להיות מדי פעם השומר שנועל את יריביו, כמו שהיה בניקס בעבר? אם נצטרך להתחשב בביצועיו העונה, התשובה שלילית. ההגנה שלו מדאיגה, הנתונים נוראיים... קליבלנד רק יכולה לקוות שהוא יהיה מחויב יותר בתפקיד מוגדר בקבוצה עדיפה. החזקת הכדור שלו די גרועה יחסית לגארד, הוא היה רע במיוחד בלסיים סביב הטבעת אחרי הניתוח בברך. בדרך כלל הזריקה שלו נראית טוב, אבל כשהוא מחטיא, הוא מחטיא בגדול" (כריס הרינג, וול סטריט ג'ורנל, בראיון ב-Fear The Sword, ינואר 2015)

כשהיה קבור על הספסל של הניקס עם כתף פגועה אי שם בדצמבר האחרון, שאמפרט כנראה לא דמיין לעצמו שיהפוך לשחקן משמעותי כל כך בגמר אזורי. אבל החיים מזמנים לך הפתעות. שאמפרט מקבל צ'אנס ואמון, מוצא את הביטחון העצמי שלו וכמו שני החבר'ה הקודמים שציינו, פשוט ממרר ליריבות את החיים.

האתלטיות, מוטת הידיים והזריזות מאפשרים לו לתת לג'ף טיג מטר, ולאתגר אותו לנצח באחד על אחד. עד עכשיו זה משתלם: טיג זרק במשחק 1 לא פחות מ-24 פעמים, שיא עונתי (הקודם, 23, נקבע במשחק של שתי הארכות), ועד עכשיו עומד על 40 זריקות מהשדה מול 10 אסיסטים בסדרה, יחס בלתי מתקבל על הדעת כשהקבוצה תלויה בהנעת הכדור שלך (בעונה הרגילה היו לו 7 אסיסטים לערב מול 12.2 זריקות).

"אני עדיין חושב שאנחנו הקבוצה הטובה יותר" (קנט בייזמור, אטלנטה, הבוקר)

תיאורטית, בייזמור צודק. אני לא מקבל את ההנחה שלאטלנטה הוקס אין כישרון. יש להם ארבעה אולסטארס, וזה שלא נבחר, היה השחקן הכי חשוב שלהם בפלייאוף 2015. כל החמישייה שלהם סיימה את ינואר כשחקן החודש במזרח, עם מאזן 0:17. נכון שקל יותר לנצח במזרח, אבל למעשה, אחוז ההצלחה שלהם מול המערב בעונה הסדירה היה טוב יותר (73%, לעומת 65% מול המזרחיות). עוד לפני הפריצה של קארול, היו להם שלושה שחקנים שנחשבים לטופ-10 בליגה בעמדה שלהם, וצלף בעונה היסטורית.

רק שפתאום, משהו קרס. הקבוצה שהובילה את הליגה באחוז סלי השדה הנקלעים מאסיסטים, עם 67.6% בעונה הרגילה, ואותם 67.6% בשני הסיבובים הראשונים בפלייאוף, קלעה בגמר המזרח בינתיים רק קצת יותר מחצי מהסלים הללו – 34 מתוך 67 סלי שדה – כתוצאה ממסירה.

מה שהטרול-פליירס של דייויד עושים להוקס כרגע, זה ממיסים את הדבק העדין הזה שחיבר את השחקנים לקבוצה. בדיוק ההיפך ממה שקורה אצל החבורה המוגבלת – לכאורה, לכאורה – של קואץ' בלאט. על משחקים 1-2 בסדרה הזו, הוא יכול לחלק לכולם את ה-MVP. ובעצם, אם חוזרים לציטוט שפתח את הטור הזה, זה בדיוק מה שהוא עשה.