צבע הכסף: על תחילת יולי המשוגע ב-NBA

1. מחלקת הפרומו של ה-NBA עושה עבודה יפה עד עכשיו. יותר מ-1.6 מיליארד דולר כבר הונחו על השולחן בסיכומים עקרוניים בין כ-40 שחקנים לקבוצותיהם, וסכומים כמו 145 מיליון דולר ל-5 שנים לאנתוני דייויס ו-125 מיליון דולר ל-5 שנים לדמיאן לילארד שנזרקים לאוויר, הם קידום נחמד לקראת קיץ 2016. אז, עשויים לצאת לשוק קווין דוראנט, אל הורפורד, אל ג'פרסון, מייק קונלי, ג'ואקים נואה, דוויין ווייד, ג'ו ג'ונסון, ראיין אנדרסון, ראג'ון רונדו, דרון וויליאמס, דנילו גלינארי, ווילסון צ'נדלר, ברנדון ג'נינגס, אריק גורדון, רוי היברט, ננה, ג'ף גרין, לואל דנג, חסן ווייטסייד ובפוטנציה גם לברון ג'יימס, דירק נוביצקי, דמאר דרוזן, דווייט הווארד וצ'נדלר פרסונס.

הסכומים שעפים עכשיו קצת מבלבלים. למה קוואי לנארד מקבל חוזה מקסימום ולילארד, שנבחר רק שנה לפניו, מקבל חוזה מקסימום אחר, שבכלל שונה מזה של דייויס? למה המקסימום של לנארד הוא לחמש שנים וזה של דמארה קארול רק לארבע? אז הנה הסבר קצר. הישארו עימנו ותבינו.

בכל אחת משש שנותיו הראשונות בליגה, הסכום שמקבל שחקן בשנה ראשונה של חוזה מקסימלי יכול לעמוד על 25 אחוז מסך התקרה (אם התקרה היא 60 מיליון, הוא יכול להרוויח 15). בשנה השביעית עד התשיעית, הוא יכול לקבל 30 אחוז מסך התקרה (באותה השוואה, 18 מיליון). אם הוא כבר עשר שנים או יותר בליגה, הוא יכול לקבל 35 אחוז מסך התקרה (באותה השוואה, 21 מיליון).

שחקן חופשי יכול לקבל מהקבוצה בה שיחק חוזה לכל היותר לחמש עונות, כאשר המשכורת שלו עולה בכל עונה ב-7.5 אחוזים לעומת המשכורת בעונה שקדמה לה; ובכל קבוצה אחרת הוא יכול לחתום לכל היותר לארבע עונות, בה שכרו יעלה ב-4.5 אחוזים לעומת המשכורת בעונה שקדמה לה. לכן, בדרך כלל משתלם יותר לשחקן להישאר בקבוצה בה שיחק, ולחתום בה על חוזה ארוך.

הפעם אנחנו במשחק אחר. בגלל חוזי הטלוויזיה הענקיים שייכנסו לתוקף בקיץ 2016, תקרת השכר, שעמדה העונה על כ-61 מיליון דולר ותקפוץ ל-67-69 מיליון דולר, צפויה לנסוק לאיזור ה-85-90 מיליון בקיץ הבא, ואולי אל מעל ה-100 מיליון בקיץ 2017. לכן החוזה החדש של לילארד, שמתחיל ב-2016, שונה מהחוזה החדש של קוואי שמתחיל עכשיו. לכן שחקנים רבים כן יקחו חוזים קצרים יותר, כדי לקבל אפשרות להתעשר גם בקיצים הבאים.

אה, נחזור רגע לעניין דייויס ולילארד. כאן דייויס יכול לשלוח זר פרחים ליליד שיקגו אחר, דריק רוז (אבל בזהירות על הברכיים), שעל שמו יש סעיף בהסכם העבודה הקיים, הנועד לתגמל צעירים מצטיינים. על פי "סעיף דריק רוז", אם בארבע שנותיך הראשונות בליגה היית כלול פעמיים באחת מחמישיות השנה, או אם נבחרת פעמיים לחמישיות הפותחות באולסטאר, או אם זכית ב-MVP, החוזה הגדול הראשון שלך יכול להגיע ל-30 אחוז מתקרת השכר במקום 25. דייויס כבר נבחר לאולסטאר ולחמישיית השנה, ואם ישמור על עצמו העונה, אמור לסמן וי לפחות על אחת משלוש המשבצות, ובשנת 2015/16 יקבל 30 אחוז מתקרת שכר של 85 מיליון, עם העלאות ב-7.5 אחוז בכל עונה – והנה הגעתם ל-146,371,500 דולר לחמש עונות.

ועכשיו, מהמתמטיקה, לפסיכולוגיה.

2. הוא ממש ילד במונחים של הגדולים, בתוך מפלגה של 30 איש, אבל הוא שוב ושוב מוצא את דרכו לכותרות. מהמר פעם אחת, רואה שלא הולך, תוקף מכיוון אחר. לכל הבכירים המנוסים שמסביבו, הוא לא נותן לנוח. לא, הפעם אנחנו לא מתכוונים לאורן חזן.

עדיין לא ברור אם ראיין מקדונה מפיניקס יזכה בלמרכוס אולדרידג', הפרס הגדול של השוק החופשי הקיץ, אבל הוא מתברר בפעם השלישית תוך פחות משנה כמנג'ר היפראקטיבי. He's outdannyainging Danny Ainge. מהבוס שלו בבוסטון הוא למד לאגור משאבים ולהמיר אותם למשהו טוב יותר, ובפיניקס הוא עושה את זה על ספידים. לעונת 2014/15 הוא התייצב עם מערך של שלושה רכזים ועם פי.ג'יי טאקר כפאוור-פורוורד פוטנציאלי, באמצע העונה הוא זרק שלושה מארבעת הרכזים שלו והביא אחד חדש, לעונת 2015/16 הוא מנסה לבנות צמד מגדלים שיכול להטיל מורא על רוב הליגה. אורך רוח, מבחינתו, זה לחלשים, ולא משנה שהמערב פשוט חזק ברמות מטורפות כרגע. לוחצים על הכפתור, לא עובד? לפרק, לפרק, לפרק.

עד כמה מקדונה לא רואה אף אחד ממטר, התברר ביום רביעי בצהריים: לסאנס נקבעה פגישה עם אולדרידג', שחקן שאוהב לשחק עם סנטר איכותי לצדו. אז רגע לפני תחילת הפגישה, נודע לתקשורת על החוזה החדש של טייסון צ'נדלר – שצעד שלוב זרוע עם המנג'ר החדש שלו לפגישה עם למרכוס. גם אם הניסיון ייפול, הוא מעיד על מחשבה מבריקה של מנג'ר מבריק.

3. במשך שנים ארוכות נזרקים לאוויר נסיונות לנבא את תאריך התפוגה של שושלת פופ. הכרזה רשמית עדיין לא יצאה, אבל יכול להיות שעל האריזה כבר מתחילים להטביע תאריך שכזה. הספרס יהיו טובים גם אם למרכוס יחליט ללכת למקום אחר – דייויד ווסט כזה, שבגיל 34 עדיין צעיר יותר מטים דאנקן ב-5 שנים, יכול למלא חלקית את החלל אם יבחר בהם – אבל כרגע הם ניצבים רשמית בפני הנקודה בה הם צריכים לשבור את ה-DNA שלהם, ההמשכיות המקודשת, כדי להמשיך לרדוף אחרי תארים.

מזה כעשור ועד הקיץ הנוכחי, הם לא היו חייבים לרדוף אחרי שחקנים חופשיים אטרקטיביים כדי להמשיך את המסורת, אלא רק למצוא חלקי חילוף ורול פליירס מסביב לליבה המשולשת, פלוס להמר נכון על נבחרי דראפט כמו קוואי ודני גרין. עכשיו זה לא יספיק.

כרגע, ההחלטה של אולדרידג' תביא לאחת התוצאות הבאות: או שהספרס ישברו את מסורת הבנייה שלהם (ויצטרכו לוותר, פרט לספליטר וביינס, על עוד 2-3 שחקנים לפחות) כדי להפוך לטובים יותר; או שהספרס עומדים בפני מצב בו אין יורש לטימי. אולדרידג', על יכולותיו והתנהלותו, הוא הדבר הכי קרוב שיש בליגה כרגע. ואגב, אם למרכוס כן יחליט להצטרף לפופוביץ', ראוי שיחליט על מחווה ספרסית אמיתית, וייתן לבוס החדש הנחה של כמה דולרים, כדי שיתאפשר להשאיר לצדו למשל שחקן כמו פטי מילס.

4. דמיינו לעצמכם סיטואציה שכזו: קבוצה עם עבר מפואר בדיוק רשמה את שתי העונות הגרועות בתולדותיה. הכוכב שלה החמיץ 75 אחוזים משתי העונות האחרונות בגלל פציעות ששתיים מהן יכולות לגמור קריירה. הוא בן 37 בקרוב, ובדרך לעונת פרישה, ועדיין כולם מדברים רק עליו. מסביבו יש רק שלושה שחקנים עם עתיד שנראה מבטיח – אחד הוא רוקי, השני משחק על אותה בלטה של הראשון והצטיין בעונה בה המטרה היתה להפסיד כמה שיותר, והשלישי הגיע עם רקורד רפואי מטריד משהו, ושבר עצם ברגל במשחק הבכורה שלו כמקצוען. הבעלים שירש את הקבוצה מאביו המנוח משדר פאניקה והתנהלות לא מקצועית, המאמן צבר כישלון אחרי כישלון. אין חזון, אין שיטת משחק. הייתם רוצים ללכת למקום כזה?

זו הבעיה של לוס אנג'לס לייקרס נכון לעכשיו. מאז 2013 הטראומטית שכללה את מותו של ג'רי באס, קריעת אכילסו של קובי בראיינט ועזיבתו המתוקשרת של דווייט הווארד, הקבוצה הזו אטרקטיבית בערך כמו עיירה שוממת במערבון של קלינט איסטווד. כן, הוליווד נמצאת ממש ממול, אבל חוזי פרסום לא נחשבים לניצחונות בטבלה. כן, שמותיהם של מג'יק וקארים ומיקאן וביילור מפארים את התקרה, אבל מכונת הזמן בדיוק התקלקלה ואף אחד מהם לא חוזר לשחק בקרוב.

מתוך אותם גאווה ואמונה במותג, הנהלת הלייקרס ממלכדת את עצמה בדיסוננס: העונה הקודמת למשל היתה עונת טנקינג קלאסית (חוזים מופרכים וקצרים לשחקנים בינוניים), רק שהיא הגיעה בין ניסיונות לצרף את לברון ג'יימס וכרמלו אנתוני לבין ניסיון לצרף את אולדרידג' ודיאנדרה ג'ורדן. לכוכבים שלא רוצים להעביר את ימיהם הטובים כמנטורים של ג'וליוס רנדל ודיאנג'לו ראסל, פשוט אין מה לחפש באל.איי, וכאשר הילד הכי פחות מקובל מתעקש להזמין את מלכת הכיתה לרקוד איתו בנשף הסיום, עוצמת הפאתטיות ותדמית הלוזר מזינות את עצמן. לא מפתיע שג'ני באס כבר רמזה שג'ים באס עשוי להסיק מסקנות וללכת.

ועוד הערה אחרונה על הלייקרס, כדי להכניס לפרופורציה: כמעט כל השחקנים הגדולים שעברו במועדון הזה ב-35 שנות באס, פרט לשאקיל אוניל, לא הגיעו אליו כשחקנים חופשיים. מג'יק, קובי, וורת'י, מייקל תומפסון ומייקל קופר, דרק פישר ואפילו אנדרו ביינום, כולם באו מהדראפט, חלקם עם בחירות של אחרים שנרכשו מבעוד מועד או בזמן אמת. קארים, פאו גאסול, הווארד ורוברט הורי הגיעו בטריידים, בחלק מהמקרים תוך ניצול פראייריות מוחלטת של ג'נרל מנג'רים אחרים. רק שלנצל פראייריות של אחרים אתה יכול כאשר אתה בא מעמדת כוח. וכרגע, לפחות עד להודעה חדשה, קופצ'אק ובאס מסתובבים עם L ענקית על המצח.

אגב, למען השלמת האירוניה ההיסטורית, האיש היחיד שיכול להציל את הלייקרס כיום הוא אותו אחד שההעברה שלו לשארלוט ב-1996 גם סייעה ליצור תקרת שכר לשאקיל אוניל, וגם הניבה את בחירת הדראפט של קובי בראיינט; ואותו אחד שהדיפת כדור שלו סידרה להורי את השלשה ההיא וללייקרס את הדרך לאליפות השלישית. הדבר היחיד שיכול לעמוד לזכות הלייקרס כרגע, הוא שלמנג'ר שיקבע את עתידו של דמרכוס קאזינס בסקרמנטו קוראים ולאדה דיבאץ.