תגיות: NBA, גולדן סטייט ווריירס
גולדן סטייט השוותה את פתיחת העונה הטובה ביותר של אלופה מכהנת, עם 0:14 מאז תחילת העונה; ניצחון הלילה מול דנבר ישווה את פתיחת העונה הטובה אי פעם ב-NBA, של יוסטון רוקטס 1993 ו-וושינגטון קפיטלס 1948. לכבוד המאורע, הנה 14 סיבות – למה אנחנו אוהבים את הווריורס.
1. הקהל. כאן הכל מתחיל ונגמר. קבוצה שלא מחוברת לקהילה היא כזו שלא ראויה להצלחה. לאורך ארבעת העשורים בהם הקבוצה לא זכתה בכלום, המשיכו אוהדי גולדן סטייט להגיע למשחקים, לתמוך, למחות נגד הבעלים הקודם ובאופן כללי להיות הדבר היציב והטוב היחיד במועדון. כשהקבוצה הדהימה את דאלאס בפלייאוף 2007, הקהל ראה כמה שבועות של חסד והיה בעננים, אבל לאורך השנים היו הרבה יותר אכזבות מהצלחות (12 שנים רצופות ללא פלייאוף, מעל עשור בלי אף אולסטאר). מוטי פלד, אוהד הקבוצה מאז 1974, נשמע השבוע בעננים: "אני לא יכול לעכל את מה שקורה. הכל עובד נכון. ההנהלה. השחקנים. האווירה החיובית בקבוצה. כבר כמעט שכחתי כמה רע היה כאן עד לא מזמן". בשביל אנשים כמו מוטי, ולא אוהדי ההצלחות שהצטרפו בשנתיים האחרונות, אפשר לשמוח.
2. הבעלים. ג'ו לייקוב קנה את גולדן סטייט ביולי 2010 מידי כריס כוהן, הבעלים המושמץ והשנוא על האוהדים. בחמש השנים שעברו לאקוב מינה הנהלה נכונה, חיזק את הקשר עם הקהל והיה חתום על ההחלטה הכי קשה: לשחרר את מארק ג'קסון, לאחר שהוביל את גולדן סטייט להישגה הגדול ב-36 שנים – חצי גמר פלייאוף במערב. לייקוב הבין שכולם במועדון שונאים את המאמן השמרן, והבין שכדאי לחתוך מהר. הרי שילוב של מאמן דתי והומופוב שמטיף ברחוב לאהבת ישו, בעיר כמו סן פרנסיסקו, זה לא שילוב שיכול לעבוד לאורך זמן.
3. העיר. אין בכל ארה"ב עיר סובלנית וקוסמופוליטית כמו סן פרנסיסקו. לא במקרה זו העיר בה המאבקים החשובים בשנות ה-60 על זכויות האזרח התחילו, ובה כיהן ראש העירייה הגאה הראשון. זו עיר בה אתה פשוט יכול לחיות ולתת לחיות. מהמוזיקה המגוונת ועד המסעדות הכי אקזוטיות בצ'יינה טאון, משהו בעיר התוססת הזאת נותן למבקר בה תחושה של חופש. זו אולי העיר הכי לא אמריקנית שיש, ולכן הצלחה של קבוצת הכדורסל שלה היא סיפור הצלחה של כולנו.
4. המנכ"ל. בוב מאיירס מונה לעוזר המנכ"ל באפריל 2011. בשנה הראשונה בתפקיד, סוכן השחקנים המצליח שעבר הסבה למד את התפקיד. עד כמה המצב היה קשה? במארס 2012 ביל סימונס העיתונאי הנחשב פירסם טור מכונן שמדבר על 60 הצעדים בהן גולדן סטייט אכזבה את האוהדים המסורים שלה לאורך השנים. כנראה שמאיירס הפנים את הטור, ועשה הכל נכון: בחירות דראפט נכונות, טריידים נבונים (איגואדלה), החתמת וטרנים ראויים (ליווינגסטון, ברבוסה) ומעל הכל ההחתמה, שהיא בעצם שליפה מהמותן, של סטיב קר כמאמן. הצעד הכי חכם שלו היה דווקא זה שלא עשה: סירוב לטרייד שהיה מעביר לקבוצה את קווין לאב תמורת קליי תומפסון בתחילת העונה שעברה. רק על זה הגיע לו תואר מנהל השנה ב-NBA.
5. המאמן. כבר דיברנו לא מעט בשנה שעברה על סטיב קר, אחד עם מגע של מידאס, שמצליח בכל תחום בו בחר – 5 אליפויות כשחקן, הצלחה כמנכ"ל בפיניקס, פרשן כדורסל מצוין וגם אליפות בעונת הרוקי שלו כמאמן. ווינר בכל תחומי החיים. השנה הוא עדיין לא עמד על הקווים אפילו במשחק אחד בגלל בעיות גב אבל תתפלאו ,על פי חוקי ה-NBA, המאזן המושלם 0:14 עדיין נזקף לזכותו, ולא לזכות מחליפו על הקווים כרגע, לוק וולטון. גם כאשר קר לא עושה כלום, הוא לא מצליח להפסיד. ווינר כבר אמרנו?
6. דראפט 2012. במשך כמה שעות ב-28 ביוני 2012 השתנה הגורל של הווריורס מהקצה לקצה. בדראפט הראשון של מאיירס הוא בחר בהאריסון בארנס במקום השביעי (שנשמר לווריורס בזכות טנקינג מפואר), ואז שלף שני שחקנים שרבים פקפקו בהם: הסנטר פסטוס אזלי במקום ה-30 והאחרון בסיבוב הראשון, ובהמשך, עוד שחקן שרבים חשבו שלא יצליח ב-NBA מכיוון שהוא "טווינר" – לא מספיק גבוה לעמדה 4, לא מספיק זריז בעמדה 3. מאיירס ראה בדריימונד גרין את מוח הכדורסל, והימר. שלושתם, לאורך רוב העונה הנוכחית, הרכיבו 60 אחוז מהחמישייה הפותחת.
7. דריימונד. טוב, גרין חייב פסקה משל עצמו. אם הפורוורד לא יהיה באולסטאר השנה, זה יהיה פשע ספורטיבי. הפיק'נ'רול שלו עם סטף קארי גובל בשלמות, וכשקבוצות יריבות שולחות שני שחקנים על הסופרסטאר, תהיו בטוחים שגרין ימצא את האיש הנכון. הוא כבר השיג טריפל דאבל העונה ושיפר את ממוצע האסיסטים שלו ל-6.9 למשחק, אדיר ונדיר עבור בחור בתפקיד שלו .הוא נלחם כמו אריה על הריבאונד, מעצבן את מי ששומר עליו, עושה טראש טוק כמו אגדות העבר וכמו שדאנטיי ג'ונס שנתקל בו בשנה שעברה למד על בשרו, רק המבט שלו יכול לפצוע אותך ואם זה לא מספיק הוא יחסל אותך במילים.
יותר מהכל, גרין הוא מנהיג שמשחק עם אופי של ערס מהשכונות ושכל של אקדמאי. כשהגיע לליגה מעטים האמינו בו, בטח שלא ציפו שיקבל חוזה של 82 מיליון דולר. אבל לגרין יש דלק שמניע אותו להוכיח לכולם כל הזמן שהם טועים לגביו. דניאל זילברשטיין שלנו הוציא ממנו את התשובה הנפלאה הזאת, שמבהירה הכל לגבי השחקן שמשחק עם צ'יפ על הכתף ועם חוצפה של אחד שיודע מה הוא שווה.
8. הוותיקים. לאנדרו ברבוסה ושון ליווינגסטון הם שני שחקנים עם יותר מעשור בליגה. שניהם חוו פציעות קשות בברך. ליווינגסטון כבר נראה בדרך לפרישה, עוד לפני שהקריירה החל להתרומם; ברבוסה היה שחקן נחמד בכל במקום, ובפניקס של נאש הוא ממש היה גיבור קאלט, עם ביצוע אדיר שלו ושל הקבוצה לשיר של ליונל ריצ'י אבל לא נראה כמו מישהו שקורץ מחומר של אלופים. לראות את השניים שכבר התייאשו מהאפשרות לזכות בטבעת, הולכים בשנה שעברה עד הסוף ונותנים תרומה משמעותית, היה מרגש.
צפו בביצוע של השיר
9. סמול בול. פניקס סאנס וקבוצות רבות בעבר ניסו לזכות באליפות עם סגנון המשחק הזה, בו הגבוה הוא לא באמת גבוה ובכל זמן נתון יש ארבעה נמוכים (עד 2.02) על המגרש. הווריורס הם הראשונים שהלכו כך עד הסוף. היריבות קולעות באחוזים נמוכים יותר מול הרכבים כאלו ובהתקפה, גולדן סטייט בכלל בלתי ניתנת לעצירה. סגנון המשחק נותן תקווה לכל מי שיש לו סגל נמוך ולא מאוזן, ואנחנו בעד מי שנותן לכולם תקווה.
10. אנדרו בוגוט. הסנטר האוסטרלי נראה כמו החלק הכי פחות מתאים לסגנון המשחק של גולדן סטייט; הוא גבוה, מגושם, קלע בינוני מחצי מרחק וכוחו בצבע. גם הוא יודע שההתאמה לא אידיאלית והודה מפורשות שאין לו בעיה לעלות מהספסל או לשחק מעט (ע"ע גמר 2015) - כל מה שהוא רוצה לזה לנצח. בגיל 30, הבחירה הראשונה בדראפט של 2005 יודע ששיאו מאחוריו, אבל זה לא מפריע לו לתת את כל מה שיש לו: אגרסיביות, חכמת משחק, הגנה ויכולת מאיימת מתחת לסל. בוגוט נולד לאבא מכונאי ויש לו אוסף מרשים של מכוניות עתיקות, ויודע כמה קשה לתחזק משהו ישן. הוא כבר כמעט פרש לפני שנתיים בגלל פציעות כרוניות בגב, ומבחינתו כל דקה עכשיו היא בונוס. כששחקן כזה משחק עם גישה כזאת , כל הקבוצה מרוויחה.
11. אנדרה איגודאלה. הזכייה שלו ב-MVP של גמר 2015 הוכיחה שיש דבר כזה "מגיע" בכדורסל. שנים הוא היה אולסטאר בקבוצות חלשות, וכשהגיעה שעת המבחן על הבמה הגדולה ביותר, הוא שעשה את השינוי כשהוקפץ לחמישייה במשחק 4 מול קליבלנד – ומאז גולדן סטייט טרם הפסידה. הוא חכם, אתלט, אצילי על המגרש ומחוצה לו ויש שיגידו שהטרייד שהביא אותו לקבוצה ביולי 2013 היה זה ששינה לתמיד את ה-DNA של הקבוצה.
12. ז'וגו בוניטו. הברזילאים תמיד מפנטזים על משחק כדורגל התקפי ואסתטי, "ז'וגו בוניטו". כאשר משחקים כדורסל יפה, זו פשוט שירה בתנועה. גולדן סטייט גורמת למשחק הכדורסל להיראות כל כך אסתטי ומהנה, שאתה לא רוצה שהמשחק ייגמר, גם אם צריך להפסיד עוד שעות שינה. כשרואים אנשים מסתובבים כמו זומבים במהלך היום אבל עם חיוך על השפתיים, סיכוי סביר שהם ראו את גולדן סטייט בבוקר.
13. כולם בשביל אחד, אחד בשביל כולם. הפרק הראשון ב"ספר הכדורסל" של ביל סימונס מדבר על "הסוד" שהופך שחקני כדורסל לגדולים. בתמציתיות, הסוד הוא בסופו של דבר תמיד לחשוב איך לעשות את המהלך הפשוט, שיגרום לשאר החברים להצליח יותר. כשאתה עושה את זה באופן קבוע, גם ההצלחה האישית תגיע. בגולדן סטייט כמעט כל השחקנים מכירים את הסוד. זה מתבטא ב-29 אסיסטים למשחק – ראשונה בליגה, שבעה שחקנים מוסרים לפחות 2 למשחק, אף שחקן לא נמצא על המגרש יותר מ-36 דקות, וכולם נהנים לראות את חבריהם מצליחים. תראו את שפת הגוף על הספסל ובחדר ההלבשה, במסיבות העיתונאים ובעיקר ברגעי משבר. פעמיים השנה גולדן סטייט פיגרה ב-20 הפרש – כולל בחוץ מול הקליפרס. לא ראיתם לחץ בקבוצה – רק אמונה ש"יחד נצא מזה". אם יש קבוצה ששווה יותר מסך החלקים שלה, זו גולדן סטייט ווריורס.
14. ה-MVP. יש שחקנים שמגדירים תקופה, וסטף קארי הוא זה שמגדיר את התקופה הנוכחית בה שלשה נחשבת לזריקה המועדפת, ומי שקולע אותה באחוזים גבוהים הופך גם לחביב הקהל וגם לחביבם של מומחי האנליטיקה של הכדורסל.
אבל מה שהופך את קארי לעצום כל כך, זו העובדה שהוא נראה כמו שיבוט של כמה מהשחקנים הגדולים אי פעם – רק יותר טוב מכולם. השליטה בכדור של פיט מארביץ', הקליעה של סטיב נאש, הקילינג אינסטינקט של רג'י מילר. כשקארי נמצא על המגרש הוא רוקד כפרפר ועוקץ כדבורה. אין זריקה שהוא לא מסוגל לקלוע – להיפך, כשהוא מחטיא זה מרגיש כמו טעות. קארי הוא גם השחקן הכי טוב בעולם כיום וגם זה שהכי היית רוצה לשתות איתו בירה. רק אל תשוו אותו למייקל ג'ורדן