מחוץ לקופסא

כשהם שלטו בליגה בשנות ה-90, הקבוצות של מייקל ג'ורדן ופטריק יואינג היו בנויות על הגנה חזקה. בשארלוט הם היו צריכים לעבור מטמורפוזה כדי להפוך את המועדון למצליח

דרור האס  28.04.16 - 18:30

אחת היריבויות המפורסמות בשנות ה-90 הפגישה בין שיקאגו של מייקל ג'ורדן לניו יורק ניקס של פטריק יואינג. הבולס היו עדיפים, אבל המשחק הפיזי של הניקס הפך את הקרבות בין שתי הקבוצות למרתקים. כמעט שני עשורים אחרי, ג'ורדן ויואינג מובילים יחד את אותה קבוצה לפלייאוף, הראשון כבעלים והשני כעוזר מאמן בכיר, ועושים זאת בהצלחה לא רעה עד כה (שארלוט ביתרון 2:3 על מיאמי בסדרת רבע גמר המזרח).

אבל בתחילת העונה הנוכחית שארלוט של השניים נתקלה בבעיה. אם בשנות ה-90 ההגנות הן שהכתיבו את סדר העניינים, בעידן הנוכחי, בו גולדן סטייט היא הקבוצה המובילה, אחוזי השלשות הפכו קריטיים בבניית קבוצה מצליחה ובעונה שעברה ההורנטס דורגו אחרונים בנתון הזה. בשנה בה ארבע הפיינליסטיות (יוסטון, גולדן סטייט, אטלנטה וקליבלנד) היו ארבע מחמש קבוצות המובילות בכמות השלשות שנקלעו במהלך העונה, היה ברור שצריך לעשות שינוי כדי להתקדם.

בקיץ לאנס סטיבנסון נשלח בטרייד. איתו ההתקפה נתקעה, במיוחד לנוכח העובדה שסגנונו דומה מאוד לזה של הסופרסטאר של הקבוצה, קמבה ווקר. ניקולה באטום צורף במקום ג'ראלד הנדרסון במטרה לשפר את תחום הקליעה וגם קורטני לי, שמשלב הגנה חזקה עם אחוזים טובים מחוץ, הובא, יחד עם ספנסר הוז ופרנק קמינסקי, שנבחר בדראפט.

גם מי שנשאר עבד על יכולת הקליעה עם מאמנים אישיים שנשכרו. אל קמבה ווקר ומרווין וויליאמס הוצמד מאמן הקליעות ברוס קרויצר, כשהאחרון, על פי הדיווחים, נשאר כל הקיץ בשארלוט על מנת לעבוד על הקליעה שלו. התוצאות הגיעו במהלך העונה. ווקר, שנודע כאחד הרכזים שאפשר להשאיר ללא שמירה על קו השלוש, הפך לקטלני מחוץ לקשת (ראה טבלה מספר 1).

כשיש ארבעה שחקנים על המגרש שקולעים לא רע מבחוץ זה גם מסייע למשחק הפנים. קבוצות חוששות יותר לצופף את הצבע והנהנים העיקרי הם השחקנים שפועלים בצבע, בראשם אל ג'פרסון, שמנצל את היכולת שלו בפוסט כדי לקלוע בקלות, בעוד שחקני ההגנה חוששים לעזור (ראה טבלה מספר 2).

אם הזכרנו את ג'פרסון, מול חסן ווייטסייד בסדרה נגד מיאמי הוא מסתדר טוב מאוד וקולע בכמעט 52% מהשדה. הסיבה היא שהסנטר שממול בדרך כלל נוטה "להמר" על החסימה וכך למעשה מוותר על עמדה בהגנה, מה שמאפשר לשחקן היריב להטעות וללכת לסל, או למסור לשחקן פנוי אם ההגנה מגיעה לחיפוי.

הערת אגב: לא תמיד שחקנים עם הרבה חטיפות או חסימות הם "מהמרים", אבל לרוב זה כן המצב (דוגמא מושלמת: ראסל ווסטברוק עם כמות חטיפות גבוהה והגנה בינונית) יש כאלו שיודעים מתי לחטוף או לחסום מבלי לוותר על עמדה (דוגמאות טובות: ג'ון וול, כריס פול, טים דאנקן וקוואי לנארד).

עד כה בחמישה משחקים לווייטסייד יש ממוצע של שלוש חסימות למשחק, אך ג'פרסון עצמו חטף רק 3 כאלו וכפי שצויין עומד על קצת פחות מ-52% מהשדה עם 32 מ-62 זריקות.

מה שמרשים בשינוי ששארלוט עשתה הוא שהם כמעט ולא ויתרו על יכולת הגנתית. אמנם מייקל קיד גילכריסט, שגמר את העונה בשל פציעה, סיפק יכולת הגנתית רשימה, אך באטום תורם את שלו באספקט הזה, לי גם כן נחשב לשחקן הגנה מצויין והמאמנים עבדו על מערכים הגנתיים שידעו לכסות על שחקנים שקצת שומרים פחות טוב.

משלב הגנה חזקה עם אחוזים טובים לשלוש. קורטני לי (Getty)
משלב הגנה חזקה עם אחוזים טובים לשלוש. קורטני לי (Getty)

התוצאה: שארלוט סיימה את העונה במקום ה-9 בליגה מבחינת דירוג הגנה, בדיוק כמו בעונה שעברה. בדירוג ההתקפי לעומת זאת, ההורנטס עלו מהמקום ה-28 למקום ה-9 בליגה ומהמקום האחרון באחוזי שלשות בעונה שעברה, כשקלעו ב-31.8% מעבר לקשת, למקום השביעי העונה עם 36.2%.

נגד מיאמי אפילו יותר קל להם הגנתית, כי ההיט מזכירים את מה ששארלוט הייתה בעונה שעברה: קבוצה המתקשה בקליעה מבחוץ ומסתמכת על שני גארדים שמתמחים בעיקר בחדירה לסל וקבוצות כאלו ההורנטס כבר מכירים.