מפלצת תלת ראשית: כך הגיע ווסטברוק לשיא

מיקסום היכולות מאז עזיבת קווין דוראנט, שחקני המשנה שעזרו, הביקורות שלא חסו וההשוואה לאוסקר רוברטסון. הרעב העל אנושי של ראסל ווסטברוק הביא אותו לעונה יוצאת דופן שבה קבע שיא הטריפל דאבלים שאף אחד לא חשב שאי פעם יישבר. מדהים

יואב יהב
יואב יהב  10.04.17 - 17:00
תחילת כתבהבניגוד למה שנהוג לחשוב, בעולם שבו אנו חיים מסתבבות המון מפלצות. יש גדולות ויש קטנות, יש אמריקניות ויש אירופאיות, יש כאלה יווניות עם ידיים ארוכות ושם מסובך, ואחרות שעוברות מעיר לעיר ושוברות לאוהדים את הלב, יש שמכנות את עצמן "המלך", יש מפחידות שמתעצבנות על כל מה שזז ומביאות לילדים סיוטים, ויש מפלצת מיוחדת, אחת כזאת מאוד אנרגטית ורעבה. למפלצת הזאת קוראים ראסל ווסטברוק.

קשה למצוא את המילים לתאר את המפלצת של אוקלהומה סיטי, שהדהימה הלילה (בין ראשון לשני) את עולם הכדורסל כששברה את שיאו האלמותי (כנראה שלא כל כך) של אוסקר רוברטסון מ-1962, בדמות 41 טריפל דאבלים בעונה אחת. ראסל ווסטברוק השיג בניצחון על דנבר נאגטס את ה-42 שלו העונה ויירשם מעתה בספרי ההיסטוריה של הליגה הטובה בעולם. לא מן הנמנע שהשיא החדש עוד יגדל ב-2 המשחקים שנותרו, ויחזיק שנים, עד שתגיע המפלצת הבאה.

ההשוואה לרוברסטון, לצד העזרה מהחברים
עם הדרך של ווסטברוק לשיא הגיעו גם הביקורות עליו ועל חבריו לקבוצה. טענו כי הם עוזרים לו ומנפחים את הססטיסטיקה שלו, לדוגמא שהם נותנים לו לקחת ריבאונדים, או שהוא לא שומר, ומחכה שהיריב יחטיא כדי לקטוף עוד כדור חוזר (יש קטעי וידאו שמוכחים את הדברים הללו בצורה ברורה). כל זה נכון, ויש שיגידו שגם לא הכי ספורטיבי, אבל צריך להוריד את הכובע בפני הרכז. הדברים הקטנים האלה אולי השפיעו בסופו של יום על השיא עצמו, אבל היכולת המדהימה שלו, לצד הרצון והתשוקה הם אלה שהביאו אותו לנקודה בה הוא נמצא.
סטטיסטיקה היא בערך הכלי היחיד שמאפשר לנו, חובבי הספורט, לעשות השוואה בין שחקני עבר להווה. גם אם זו לא מדוייקת, היא כלי המדידה הכי קרוב שעומד לרשותנו. למי שלא מכיר את אוסקר רוברטסון, מדובר במכונת טריפל דאבלים משומנת (היה קרוב לסיים 3 עונות עם ממוצע שכזה), אבל גם אז בזמנו נשמעו ביקורות על המשחק שלו (האגואיסטי לעיתים). אצל רוב האנשים הוא לא נכנס בנשימה אחד עם אגדות כדורסל אחרות וחלק מזה היא העובדה שהוא זכה באליפות בודדת (חלק אחר קשור לשנים הפחות אטרקטיביות בהן שיחק), וגם זו הגיעה כשהוא לא המנהיג של הקבוצה אליה עבר לקראת סוף הקריירה (מילווקי באקס), אלא כינור שני לכוכב עולה בשם קארים עבדול ג'באר.

כדי להבין כמה השיא הזה גדול אפשר להסתכל על רוברטסון והתקופה בה הוא קבע את השיא שלו. בעונת 1961/62, שבה שבר שחקן העבר את השיא, ממוצע הפוזשנים ב-NBA עמד על 126. העונה, הממוצע עומד על 96.4. כלומר, שחקן העבר קבע את השיא כשהיו לו 30 פוזשנים יותר במשחק. זה המון.

כמו כן, בתקופה ההיא של רכז העבר המעקב אחרי הסטטיסטיקה לא היו אדוק כפי שהוא היום. מדי פעם היו מגניבים פה אסיסט, שם ריבאונד, כדי שייצא יפה, ולאף אחד לא באמת היה אכפת. ממש כמו משחק 100 הנקודות של ווילט צ'מברליין, שלעד יהיו אנשים שיפקפקו אם אכן קרה, כיוון שלא באמת היה מי שספר סטטיסטיקה מדוייקת.

חייבים גם להתייחס לתחרותיות שהייתה באותה העת. בעונה בה קבע אגדת העבר את השיא, שיחקו בליגה הטובה בעולם 108 שחקנים בלבד. היום משחקים 450. בנוסף, אי אפשר להתעלם מהסיקור התקשורתי לו זוכה השיא. בזמנו, כשרוברטסון קבע את הנתונים האדירים שעשה, זה לא באמת עניין באותה הרמה שאנחנו מתעניינים בה בימים אלה. היום, מהשנייה הראשונה שהיה נראה שווסטברוק יכול לעשות את זה, הרשת לא נחה. לא קל לקבוע שיא אינדיבידואלי כשכל העולם מצפה לו ומחכה שתעשה את זה. השחקן בן ה-28 הצליח להתנתק מכל רחשי הרקע, התעלם והתאכזר לתקשורת עצמה, ועשה את מה שהוא יודע הכי טוב, לדבר על המגרש.

בעונת 61/62 היה מגדיל את הממוצעים. ווסטברוק (getty)
בעונת 61/62 היה מגדיל את הממוצעים. ווסטברוק (getty)

מנבל לגיבור, ותודה לגנטיקה משובחת
בקיץ האחרון הפך ווסטברוק מנבל לגיבור. הכינור שני של קווין דוראנט הפך לאחד שכל הקבוצה נמצאת על כתפיו. העזיבה של הכוכב הגדול הכעיסה את כולם באוקלהומה סיטי, אבל כנראה שהכעיסה הכי הרבה את ווסטברוק עצמו, שבחר לא ללכת עם נבחרת ארה"ב למשחקים האולימפיים בריו ולעבוד קשה לקראת העונה הבאה.

מהרגע הראשון הבנו שזאת הולכת להיות שנה מיוחדת מבחינת הרכז. נכון להיום, הוא מעמיד ממוצעי טריפל דאבל של 31.7 נקודות (ראשון בליגה), 10.7 ריבאונדים (11 בליגה) ו-10.4 אסיסטים (שלישי בליגה). באופן קבוצתי, הת'אנדר נמצאים במקום השישי במערב הקשוח, אחרי שרבים לא האמינו אפילו שהם יכולים להשתחל לפלייאוף.


עם כוכב משנה בדמות ויקטור אולדיפו ועוד מספר שחקנים לא מבוקשים במיוחד בביצת ה-NBA, ווסטברוק הצליח לעשות מעל ומעבר למצופה. לצד הביקורת על המשחק האגואיסטי שלו, מספיק לראות את כמות הניצחונות שבאו במשחקים שבהם השיג הרכז טריפל דאבל. מתוך 42 המשחקים, ניצחה אוקלהומה סיטי 33 והפסדיה 9 פעמים בלבד, כמעט 80% הצלחה, שעונים באופן ישיר למבקרים ושולחים אותם לחנות הכובעים כדי למצוא אחד אכיל, שיחליק בגרון.

זווית נוספת שאסור להתעלם ממנה בהקשר של השיא היא בהתייחסות לבריאותו של הסופרסטאר. יאמר לזכות מאמני הכושר והפיזיוטרפיסטים של אוקלהומה סיטי שהם הצליחו לשמור את ווסטברוק בריא לאורך העונה כולה וההישג שלו מגיע גם בזכותם. הרכז משחק העונה 34.8 דקות בממוצע (19 בליגה) והחמיץ משחק בודד מתוך 80! מספיק 10 משחקים שווסטברוק היה מחמיץ העונה ואף אחד לא יודע מה היה קורה לשיא, לשאיפות הפלייאוף של הת'אנדר ולמותג שהוא עצמו. הא, כן, ואסור גם לשכוח את המחמאות לגוף האנושי שנתן לו האל (גנטיקה וזה..).
העזיבה של דוראנט רק דחפה את ווסטברוק קדימה (getty)
העזיבה של דוראנט רק דחפה את ווסטברוק קדימה (getty)

המירוץ ל-MVP ואיך ממשיכים מכאן?
ואם כל הטור עצמו עוסק ביכולת של אדם אחד, אז אי אפשר לא להתייחס למירוץ לתואר ה-MVP. בושה גדולה הייתה כשווסטברוק לא נבחר לחמישיית המערב באולסטאר, ובושה גדולה עוד יותר תהיה אם הכוכב לא יזכה בתואר השחקן המצטיין של העונה הסדירה.

Brodie has ordered up a record 42 triple-doubles this season pic.twitter.com/2HfMGDJ9Uq

נכון, יש מועמדים ראויים ביותר כמו קוואי לנארד, ג'יימס הארדן, לברון ג'יימס ואולי גם אייזיאה תומאס, אבל בעונה כל כך היסטורית מבחינה סטטיסטית וקבוצתית, לא ייתכן שהפרס היוקרתי יילך למישהו אחר, בעיקר כשעדיין,גם אחרי כל כך הרבה שנים, לא ברור בדיוק אילו קריטריונים מכתירים שחקן ל-MVP. האם זו יכולת אישית בהתקפה? או אולי בהגנה? או גם וגם? או שבכלל אלה כמות הניצחונות ודירוג הקבוצה שקובעים? כרגע, כשעדיין הזכייה היא דיון פילוסופי ולא מדע מדוייק, צריך רכז אוקלהומה סיטי לקבל את התואר עד שימצאו נוסחה אחרת.

המשחק הלילה מול הנגאטס הבהיר בצורה הטובה ביותר גם לכל מתנגדיו של ווסטברוק למה מגיע לו התואר האינדיווידואלי היוקרתי של העונה הסדירה. הסופרסטאר כבר שבר את שיא הטריפל דאבלים במהלך הרבע האחרון. כבר קיבל את הכבוד לו היה ראוי. המקום השישי של OKC כבר היה מובטח ונעול ואין "טעם" למשחק, אבל בכל זאת ניתן היה לראות את הרעב והטירוף שאחזו ברכז. גם כשהכל היה גמור, ווסטברוק לא וויתר והחזיר את הקבוצה שלו לחיים עם ריצת 2:13 ב-2:30 האחרונות, תוך כדי שהוא קולע (כמעט מהחצי) שלשה מטורפת על הבאזר ומטריף עוד יותר את האולם בקולורדו, שהוא להזכירכם לא אולמו הביתי.

ההתרגשות של ראסל אחרי סל הניצחון הייתה גדולה פי כמה וכמה מההתרגשות שהפגין אחרי ששבר את השיא, וזה בעצם כל הסיפור. זו לא היכולת האישית, וזה אפילו לא הכישרון, אלא זה הרעב האמיתי והכנה למשחק הכדורסל. התשוקה האדירה הזאת שזכינו לראות אצל שחקנים אגדיים בדמותם של מייקל ג'ורדן וקובי בראיינט, היא מה שעושה את ווסטברוק לחיית המשחק שהוא. בינתיים זה בא לידי ביטוי יותר בסטטיסטיקה אישית ופחות בתארים, אבל אסור לשכוח שהיו גם שחקנים אדירים אחרים בעבר (רג'י מילר וצ'ארלס בארקלי למשל) שסיימו קריירה בלי תואר, ושום דבר לא גרע מהערכה העצומה כלפיהם. לשמחתו של ווסטברוק, יש לו לפחות עוד 5-6 שנים לרדוף אחרי החלום.

ועכשיו לשאלות והתהיות הנגזרות מהעונה הנוכחית של השחקן. האם למירוץ אחר שבירת השיא יהיה מחיר בפלייאוף? האם יש לאן להתעלות מכאן, או בכלל מדובר בלהיט חולף? ואיפה זה מציב את הסופרסטאר בין הגדולים בהיסטוריה? ככל הנראה, השאלות הללו יענו על עצמן לבד בזמן הקרוב-רחוק. יש רק דבר אחד בטוח: הדרך היחידה להשביע את המפלצת ושמה ראסל ווסטברוק תהיה זלילת טבעות אליפות. ותהיו בטוחים שעד שהיא לא תשיג אותן היא תמשיך לטרוף את כל מה שזז.

הדפס