אותה יד, אותה פוזיציה: סיכום ההצגה של דוראנט

בדיוק כמו לפני שנה, KD נעץ את הפיגיון בלב של קליבלנד, עם שלשה מכריעה בתום משחק בו הביט ללברון בלבן של העיניים. הקאבס ניסו, אבל אין להם את הכלים לרמה הזו

עידן ויניצקי, ארה"ב
עידן ויניצקי, ארה"ב  07.06.18 - 10:00
תחילת כתבה

כל שחקן גדול צריך רגע מכונן. עבור קווין דוראנט, הרגע הזה הגיע לפני שנה מינוס יום. אחרי לא מעט שנות כמעט ותסכול באוקלהומה סיטי, הוא נטש והפך לנבל של ה-NBA, אבל כולם שכחו זאת כאשר צלף שלשה מכריעה ואדירה על הראש של לברון ג'יימס וקליבלנד במשחק 3, בחוץ, ונתן לווריירס את הניצחון שדי הבטיח עבורם אליפות, הראשונה שלו.

שנה חלפה, ומסתבר שכלום לא השתנה. גם הלילה דוראנט עלה, בפראפרזה על הגשש החיוור, "עם אותה יד ומאותה פוזיציה", רק שהפעם הוא לא קבע מהפך דרמטי, אלא בסך הכל נעץ את הפיגיון בלב של קליבלנד וסידר לעצמו, כנראה, טבעת שנייה ברציפות.

מצד שני, אם לפני שנה KD זכה בדרך לסל הגדול שלו להרבה מאוד עזרה (30 נקודות של קליי תומפסון, 26 ו-13 ריבאונדים של סטף קרי), הרי שהפעם הוא עשה זאת לבד. לגמרי לבד. רגע מכונן 2.0.

בעולם ה"אובר ריאקטינג" שכולנו חיים בו, אנחנו אוהבים לקבוע דברים ולחרוץ גורלות אחרי כל משחק, לפעמים אחרי כל רבע. כולם חוטאים בזה, גם אני כמובן וכך, בתום משחק 2 כבר הכתרתי כאן את סטף קרי כמועמד המוביל, הוודאי, היחיד בערך, ל-MVP של הגמר, תואר שכל כך חסר למורשת האישית שלו.

להגנתי, לא הייתי לבד בדעה הזו. דוראנט לא ממש הופיע לשני המשחקים הראשונים של הגמר הזה, לפחות לא בסטנדרטים ה"דוראנטיים" הגבוהים שהוא הציב. בעונה שעברה, כשקליבלנד עוד הייתה אימפריה אמיתית, אחת מקבוצות ההתקפה הטובות אי פעם, דוראנט הסתכל ללברון בלבן של העיניים לכל אורך סדרת הגמר ופשוט הוציא ממנו את התואר הזה בכוח.

השנה לעומת זאת, גם בעונה הסדירה המגומגמת שלו ושל כל הווריירס ובטח ובטח שבמהלך הפלייאוף, זה לא ממש היה כוחות ולראייה, המשחק הלילה. 43, 13 ו-7 של דוראנט = משחק עצום. 33, 11 ו-10 של לברון = משחק סביר במקרה הטוב. לברון העמיד את עצמו השנה בחזרה במדרגה שמעל KD וסטף, אבל לפחות הלילה דוראנט הזכיר לכולם שהוא מסוגל לטפס על המדרגה הזו די בקלות כשהוא מפוקס.

עכשיו, עד למשחק 4 וגם במהלכו, תעלה השאלה מי ראוי להיות ה-MVP של הגמר: דוראנט עם שני משחקים פושרים ואחד אדיר, שהכריע סופית את הסדרה כנראה? קרי, עם שני משחקים מעולים ואחד מביך במיוחד? לברון, עם שלושה משחקים ברמה הכי גבוהה שיש, בלי לנוח לרגע, אבל בדרך לסוויפ לא נעים? אם הסדרה עצמה לא מספקת דרמה, לפחות כאן נקבל קצת אקשן.

קליבלנד פתחה את המשחק הלילה בדיוק כמו שבוסטון פתחה את משחק 7 מולה בבית לפני שבועיים ובדיוק כמו שיוסטון פתחה את משחק 7 בבית מול הווריירס בגמר המערב. הקהל הביתי סיפק את האנרגיות והמארחת הנחותה מתחה את עצמה עד קצה גבול היכולת. אבל זהו. זה מה שתקבל כשהשחקן השלישי הכי טוב שלך על המגרש הוא ג'יי אר סמית' וכשאתה מזעיק מהספסל להציל לך את העונה את רודני הוד, שנמחק לחלוטין מהרוטציה בשבועות הקודמים.

ניסוי ג'בייל מגי, שעבד לסטיב קר נהדר בדקות הפתיחה של המחצית השנייה במשחק 1 ובדקות הפתיחה של הרבע הראשון והשלישי במשחק 2, נראה לא טוב בכלל בשש הדקות הראשונות בקליבלנד. עם כל הכבוד למגי, כשהקהל בטירוף והאנרגיות בשמיים, הוא לא בדיוק הבחור הכי מרוכז בעולם והקאבס ניצלו זאת בפתיחה וטיילו סביבו.

לקר הספיקו שש דקות כדי להבין את המצב ולמרות שהוא ניסה למתן את הדקות של איגודאלה, שרק חזר מהפציעה אחרי שבועיים וחצי בחוץ, הוא נאלץ לזרוק את איגי למגרש די מהר. עד לסוף הרבע הראשון, במקום 15-20 הפרש לקאבס, זה הפך למשחק של נקודה. את הרבע הזה סיים מגי עם מינוס 6 בדקות שלו על המגרש ואילו איגי עם פלוס 5. הוא השומר הכי טוב שיש לווריירס מול לברון וזה לא חדש וגם במשחק פושר שלו, הוא סיים עם פלוס 14 את הדקות שלו על הפרקט (שני רק לקווין דוראנט, שסיים עם פלוס 15).

ברבע השלישי לעומת זאת, מגי שוב עלה בחמישייה וזה כבר נראה טוב יותר, אחרי שהמשחק נרגע מעט והווריירס היו יכולים לחזור לדברים שהם רגילים ולהתפרץ בדקות שאחרי ההפסקה, כמו שהם אוהבים. עכשיו צריך לראות עד כמה סטיב קר יתעקש במשחק 4 על איגודאלה כבר מהפתיחה, אחרי שהפורוורד הוותיק שלו נראה צולע מאוד באזור חדרי ההלבשה בסיום.

כמו שציינו כאן בעבר, אחד הפלוסים של טיירון לו (ואין יותר מדי כאלה) הוא הגמישות ואכן, ההחזרה של הוד לחיים נראתה כמו צעד נכון, מתחה מעט את הרוטציה ונתנה לחבר'ה לנשום טיפה, אבל בסופו של דבר, גם למאמן אין מה לעשות כשהשחקנים שלו קולעים כל כך רע מעבר לקשת.

אחרי שלושה משחקים, קליבלנד עם 28 מ-95 לשלוש וככה אין לה שום סיכוי לייצר אפילו מראית עין של מתח בסדרה מול הווריירס, גם לא במשחק בו סטף גרוע כל כך. מה שנכנס לקווין לאב ולג'יי אר סמית' בפתיחה, לא ייכנס להם במחצית השנייה, כשהרגליים כבדות יותר והווריירס מתחילים לכתוש.

תוסיפו לזה תכנית משחק לא חכמה במיוחד, שגרמה לכך שקליבלנד לא הלכה לקו בכלל כל המחצית הראשונה (לעומת 13 זריקות של הווריירס, 7 מתוכן של דוראנט), מה שהאיץ את המשחק במקום להאט את הקצב ולהתאים אותו לסגל המזדקן של המארחים וללברון שלא נח לרגע ותקבלו קבוצה שנחלשה עם כל רגע שעבר (29 ו-29 נקודות ברבעים הראשונים, רק 23 ו-21 אחרי ההפסקה). כדי שהקאבס בכל זאת יצליחו לגרד פה משחק, הם צריכים 50 אחוז לשלוש והרבה, הרבה יותר אגרסיביות וכניסות לסל שיובילו לזריקות עונשין.

לפי מבטי הייאוש של לברון והחברים בסיום, אל תבנו על זה יותר מדי. בשנה שעברה גולדן סטייט עלתה ל-0:3, ואז חטפה בראש במשחק 4. הפעם, בליל שישי, גולדן סטייט באה לסגור עניין. בכל זאת, אולי זו "אותה יד ואותה פוזיציה" כמו בשנה שעברה, אלא שאז הדקה הייתה...

הדפס