סיפורה של סדרה: סיכום משחק 4 וסדרת הגמר

זה היה חד צדדי, אבל יותר צמוד מכפי שנדמה או מכפי שחשבנו שיהיה. סטף קרי יצטרך להתגבר על האגו, דוראנט נכנס לליגה של הגדולים מכולם ולברון כתב עוד פרק באגדה שלו

עידן ויניצקי, ארה"ב
עידן ויניצקי, ארה"ב  09.06.18 - 09:00
תחילת כתבה

כיוון שאין יותר מדי מה לכתוב על משחק אליפות שנגמר ב-23 הפרש, בסדרה שנגמרה בתוצאה צפויה מדי (אני מהמר די גרוע, אבל אתם מוזמנים לסור לפריביו לסדרה ולמצוא שם "0:4 חלק לגולדן סטייט"), עוד לפני שנתפנה לבחון את הסדרה, העונה כולה והעתיד במבט רחב יותר, ננסה לסכם קודם כל את ליל ההכתרה בארבע נקודות קצרות, אחת על כל משחק בסדרה הזו.

1) הסדרה: במהלך משחק 2 צייצתי ש"זה הגארבג' טיים הכי צמוד אי פעם", משפט שהיה נכון בדיעבד לרוב הסדרה. נכון, משחק 4 הוציא לכולם את החשק והיה חד צדדי כמעט לכל אורכו, כי קליבלנד באה עם אפס אנרגיות וגולדן סטייט הגיעה לסגור את הסיפור, אבל מעבר לזה, ולמרות מה שספרי ההיסטוריה יזכרו כנראה (10, 19, 8 ו-23 הפרש), זו הייתה סדרה די סבירה.

קודם כל, ראינו בה שלושה מ-20 השחקנים הגדולים בתולדות הליגה, או לכל הפחות כששלושתם יסיימו את הקריירה הם יהיו שם. אז מה לנו כי נלין? מעבר לזה, קליבלנד באמת הייתה שם לאורך רגעים ארוכים, הרבה יותר ממה שאפשר היה לצפות ממנה אחרי שראינו אותה מגרדת ניצחונות על אינדיאנה ובוסטון בשלבים הקודמים של הפלייאוף הזה.

במשחק 1 הקאבס הובילו 24 שניות לסוף, במשחק 2 היו צמודים לקראת סוף הרבע השלישי, במשחק 3 הובילו שלוש דקות לסיום ורק במשחק 4 התפרקו וגם זה אחרי מחצית די צמודה. קיירי אירווינג, מייצר נקודות טבעי ושחקן קלאץ' מנוסה, כזה שכבר קלע את אחד הסלים החשובים בתולדות הליגה, היה חסר מאי פעם לקליבלנד, שכל העונה לא הצליחה למצוא לו תחליף ולהתמודד עם טרייד האימים מהקיץ.

הקאבס הגיעו לגמר, ונשארו תחרותיים בגמר, כי זה מה שאתה מקבל כשלברון ג'יימס משחק 42 דקות בממוצע למשחק כמו שעשה בפלייאוף הזה (קפץ ל-45 בסדרת הגמר), אבל מלכתחילה הפערים היו גדולים מדי וגם שאריות התקווה לקצת אקשן התנפצו עם החטאת העונשין של ג'ורג' היל + הבריין פארט של ג'יי אר סמית' + תגובת הייאוש של לברון בסיום משחק 1. הסדרה נגמרה שם.

2) סטף קרי: סטף נודניק. הוא לפעמים "בלתי", כמו שאומרת סופר נני של ארץ נהדרת. אין טעם להכחיש את זה. הוא עושה "Shimmy" על הפרצוף של הרוקטס אחרי שלשה, הוא לא מפסיק לשחק עם מגן השיניים, יש לו מניירות, יש לו משחקים בהם הוא לא מפסיק להחטיא, הוא ילד שמנת, יש לו את כל הדברים שהיו אמורים להפוך אותו לכוכב השנוא בליגה. אבל אי אפשר לשנוא אותו באמת.

כשהוא מתחבר, כשהוא בזון, כמו שהיה בשניים וחצי משחקים בסדרה הזו, הוא הדבר הכי מהפנט בעולם. לברון עוצמתי, דוראנט מכני, סטף מרהיב. המסי של הכדורסל. 37 נקודות במשחק הכתרה, יומיים אחרי אחד הלילות האישיים העגומים בקריירה שלו (שגם בו הוא הצליח להתעלות בשניות האחרונות ולהכריע את המשחק) הם משהו ענק, שלצערו אולי קצת יילך לאיבוד כי הוא שוב לא קיבל את ה-MVP.

היכולת להימנע ממלחמות אגו, בין סטף לקליי, בין סטף לדוראנט, בין גרין לכל שחקן, אוהד או אדם שקשור לווריירס, מחזיקות את השושלת הזו בחיים ומונעות בלגן. רגע אחרי המשחק, כנראה שקרי לא חשב על תואר ה-MVP של הגמר, התואר האישי הגדול שחסר לקריירה שלו. אבל תהיו בטוחים שזה משהו שיחלחל אצלו בקיץ לאט לאט וזה מוקש די משמעותי, שגולדן סטייט תצטרך להתמודד איתו בעונה הבאה, כשכולם ייפגשו מחדש. במשחק 4 נדמה היה שדוראנט מחפש אותו בכוח לפעמים, זז הצידה ומסתפק ב-20 נקודות (מה שהוביל אותו לטריפל דאבל ראשון בפלייאוף בקריירה), הכל כדי שהתואר יילך לסטף. אבל זה לא קרה וקרי יצטרך, בינתיים, "להסתפק" בשלוש אליפויות. גם נחמד.

3) קווין דוראנט: אז דוראנט כן זכה, וגם זה בצדק יש לומר, אחרי סדרה שכללה שלושה משחקים יציבים ו"דוראנטיים" מאוד ועוד התעלות במשחק 3, שלמעשה הבטיחה את האליפות. 20 הנקודות במשחק 4 היו הכי מעט של דוראנט בפלייאוף הזה, אבל גם איתן הוא סיים סדרה אדירה של 28.8 נקודות, 10.8 ריבאונדים, 7.5 אסיסטים ו-2.0 חסימות למשחק.

נכון, בניגוד לעונה הסדירה, בה היה אחד משחקני ההגנה הטובים בליגה, הוא לא תמיד הצליח להתעלות בקרב מול לברון ג'יימס בצד הזה של המגרש, אבל בכל זאת סיפק מטריה אווירית די מרשימה, המון "האסל" ובעיקר, על כל סל שחטף, החזיר בשניים בצד השני.

תואר ה-MVP השני ברציפות בגמר שם את KD ברשימה של הגדולים מכולם. היחידים שעשו זאת לפני היו מייקל ג'ורדן, האקים, שאק, קובי ולברון, כולם בטופ 10 אי פעם וכנראה שגם דוראנט בדרכו לשם. ההחלטה שלו להצטרף לקבוצת 73 הניצחונות לנצח תזכה לביקורת ויש שיגידו, אולי בצדק, שזה לא הוא שהשתפר בשנתיים האחרונות, אלא שפשוט יש לו הרבה יותר חופש פעולה לעשות את מה שתמיד עשה. אבל תכלס, מה אכפת לו, עם שני תארי אליפות ושני תארי MVP תוך שנתיים?

אם דוראנט ימשיך להיות האיש המרכזי בווריירס, והווריירס ימשיכו להשיג אליפויות קלילות כאלה, המעמד ההיסטורי שלו רק יילך ויעלה. בכל מסיבת עיתונאים, כל פעם שיש לו מיקרופון מול הפרצוף, דוראנט נשאל על לברון ג'יימס, על היחסים איתו, היחס אליו, מה למד ממנו לאורך השנים ועוד ועוד ועוד. השניים נכנסו לליגה בהפרש של ארבע עונות בלבד, אבל לברון תמיד היה כמה צעדים לפניו. בשנה שעברה התחושה הייתה שהפער הזה נסגר, השנה הוא שוב נפתח, אבל אחרי עוד MVP וכשעתידו של לברון לא ברור, דוראנט שוב על המסלול המהיר להתקרב כמה שאפשר ללברון מבחינת מורשת.

4) לברון ג'יימס: "הגופה עוד לא התקררה" מההפסד וכבר כמה מכוכבי הליגה הסתערו על ההזדמנות והחלו לחזר ברשתות החברתיות אחר קינג ג'יימס. העונה החדשה אומנם תצא רשמית לדרך ב-1 ביולי, אבל למעשה היא החלה בשנייה בה נשמע הבאזר האחרון של הגמר ולמעשה, היא גם לא באמת תצא לדרך עד שלברון יחליט מה הוא רוצה לעשות.

האפשרויות כל כך מרובות עבורו ואף קבוצה רצינית לא תפעל לפני שתראה איפה לברון נוחת, אבל עד שזה יקרה, כדאי שניקח עוד כמה רגעים כדי להתפעל ממה שהוא עשה בפלייאוף הזה.

אחרי ששיחק לראשונה בקריירה את כל 82 המשחקים, אחרי העונה הכי מוזרה שהוא עבר בליגה (והיו לא מעט כאלה), עם החלפת חצי סגל, מאמן שנאלץ לעזוב לכמה משחקים רגע לפני הפלייאוף, פרידה מה-BFF דוויין וייד ומה שלא תרצו, לברון עשה בפלייאוף הזה משהו שהכדורסל המודרני לא ראה, משהו מעבר להיגיון.

כמות דקות לא שפויה, הופעות סולו של 48 דקות או כמעט במשחקי ההדחה מול אינדיאנה ובוסטון, זיכרון צילומי פנומנלי, 51 נקודות במשחק 1 באורקל ארינה. לברון סיפק לנו בפלייאוף הזה חוויות לכל החיים (וכל זה עם הפציעה המסתורית שנחשפה בתזמון מאוד נוח מבחינתו). שימו בצד רגע את ה-6:3 בגמרים. זה חשוב, אבל לא חשוב כמו הסך-הכל.

למשחק 4 הוא הגיע על הקרשים, לקח רק 3 זריקות אחרי ההפסקה וסיים בקול ענות חלושה עם 23 נקודות "בלבד" ודווקא ברגע הזה, בו ירד לספסל ארבע דקות לסיום ואולי נפרד מקליבלנד (ואפילו השאיר אותנו עם מסר חינוכי לפיו הקבוצה מנצחת את האינדיבידואל), אפשר להעריך יותר מכל את מה שהוא נתן לנו העונה כחובבי הענף. שחקן שכבר השיג הכל ופשוט משחק עד קצה גבול היכולת האנושית. אגדה.

הדפס