חוק וסדר: הימים הסוערים של פתיחת השוק החופשי

חוק משונה שגרם בדיעבד ללברון לעזוב את הקאבס, סידר לקינג ג'יימס ולכריס פול חוזי ענק אחרונים, שגם הניעו את שאר המהלכים ב-NBA השבוע. למה הלייקרס ממהרים כל כך, איזה לקח הם יכולים ללמוד מההברזה של פול ג'ורג' ומדוע בוסטון ופילדלפיה ממתינות?

עידן ויניצקי, ארה"ב
עידן ויניצקי, ארה"ב  05.07.18 - 21:06
תחילת כתבה

ללברון ג'יימס הייתה מאסטר-פלאן. בקיץ 2016, רגע אחרי שהוביל את קליבלנד לאליפות ההיסטורית ההיא, הוא שוב החליט לצאת מהחוזה שלו עם הקאבס ולחתום על חוזה חדש בקבוצה. המטרה הסופית הייתה הקיץ הבא, של 2017.

לפי התכנית של לברון, בקיץ הזה, הוא רצה לחתום עם קליבלנד על חוזה לחמש שנים תמורת סכום שיא בזמנו, 200 מיליון דולר, חוזה שרק הקאבס היו יכולים להציע לו שכן בקיץ 2017 הם קיבלו את "זכויות בירד" המלאות על השחקן הטוב בעולם.

אלא שאז, בעזרת מחקר עיתונאי קטן ומרשים של ג'ף זילגיט מ"USA טודיי", התגלה הפגם בתכנית של לברון, כאשר כמה מהג'נרל מנג'רים בליגה חשפו, בעילום שם, חוק שנועד להגן על הקבוצות ומנע מקינג ג'יימס לממש את התכנית שלו - "חוק ה-מעל 36" כמו שהוא נקרא באותה עת. קצת משונה, אבל הנה ההסבר הכי פשוט שאפשר להציע.

במסגרת החוק כפי שהיה קיים אז, שחקן יכול לחתום על חוזה לארבע או חמש שנים, אך אם בתוך השנים הללו הוא חוגג את יום הולדתו ה-36, הרי שהכסף מהעונה החמישית מתחלק כולו בין ארבע העונות הראשונות (ובעונה החמישית נספר כ-0 בחישוב תקרת השכר). הבעיה? אם לברון היה חותם על 200 מיליון ומקבל למעשה 50 מיליון בכל אחת מארבע העונות הראשונות (ו-0 כאמור בחמישית), הוא היה חוצה את רף השכר השנתי המותר לשחקן בודד בליגה (כ-35 אחוז מתקרת השכר הכללית).

נעצור כאן כדי לא להסתבך יותר ורק נגיד שבשורה התחתונה, לברון חתם באותו קיץ לשלוש שנים בלבד בקליבלנד (תמורת כ-100 מיליון דולר), במקום לחמש שנים, כאשר הוא השאיר לעצמו את אופציית היציאה אחרי העונה השנייה. את האופציה הזו הוא מימש השבוע, מה שאפשר לו לעזוב את קליבלנד ולעשות את המעבר ללייקרס.

חצי שנה אחרי שלברון חתם על אותו חוזה לשלוש שנים בלבד, החוק שונה. כריס פול, נשיא ארגון השחקנים ובן גילו של לברון (צעיר מקינג ג'יימס בארבעה חודשים בערך), ישב בשיחות על הסכם העבודה החדש ולא התעקש על יותר מדי דברים, חוץ מהחוק הנ"ל. בעידודו של פול, תוקן החוק והפך החל מדצמבר 2016 ל"חוק ה-מעל 38", מה שסידר לשחקנים כמוהו וכמו לברון אפשרות לחוזים ארוכי טווח עם כסף גדול.

ביום הראשון של שוק השחקנים החופשיים, גם לברון וגם פול סיכמו על חוזים לארבע שנים, כאלה שיסתיימו כשהם יהיו בני 37, או במילים אחרות, לא יחצו את "חוק ה-38" (אבל כן היו חוצים את הגיל לפי החוק בגרסתו הקודמת), יאפשרו לשניהם לקבל את המקסימום וגם לא יקשו על תקרת השכר של הקבוצות שלהם יותר מהחוזה עצמו (לצורך העניין, במצב הקודם, אם שחקן כזה היה חותם לחמש שנים עבור 200 מיליון, הוא היה נספר כ-50 מיליון בתוך התקרה לכל אחת מארבע השנים הראשונות). וכך, משק כנפי פרפר שהחל באוהיו אחרי שאדי האליפות של 2016 נרגעו, שינה לחלוטין בקיץ 2018 את הלייקרס, הרוקטס, המערב והליגה כולה.

אז בואו נדבר קצת על שלושת המהלכים הגדולים של יום פתיחת השוק החופשי וקצת על השתיים שעוד לא ממש זזו.

לברון:

אז הלייקרס השיגו את לברון אחרי טנגו שנמשך למעלה משנה. למעשה, הם אפילו נעזרו באקסית קליבלנד כדי להשיג אותו, כאשר שלחו לשם באמצע העונה את ג'ורדן קלארקסון ולארי נאנס ג'וניור ופינו לעצמם מקום לשני חוזי מקסימום. ומה הם עשו מיד אחרי שלברון הודיע שהוא בא? בלגן.

תוך בקושי 24 שעות מרגע ההכרזה של קינג ג'יימס ואחרי שהתברר שפול ג'ורג' דפק ברז ענק, בלוס אנג'לס כבר שרפו חלק גדול מהתקציב ומהסגל על החתמתם של כל מיני מקרי ראש מאוד בעייתיים, שגם לא ברור איך ולמה יסתדר ולצד לברון. כבונוס, את מקרה הראש הבעייתי-אך-איכותי מכולם, דמרקוס קאזינס, הם דווקא פספסו.

לוס אנג'לס שילמה כמעט כפול על רייג'ון רונדו מאשר הסכום שקאזינס לקח כדי להצטרף לווריירס. בנוסף, היא השאירה את החבר של לברון מסוכנות השחקנים קלאץ', קנטביוס קולדוול פופ שהסתבך עם החוק בשנה האחרונה, עם חוזה מופרך של 12 מיליון דולר (אחרי שכבר קיבל 18 בשנה שעברה), הביאה את לאנס סטיבנסון שמעכשיו ינשוף ללברון באוזן רק באימונים (בתקווה). הם גם נפגשו עם טייריק אוואנס, עוד בחור לא הכי יציב והביעו עניין בנרלנס נואל המתוסבך (שבסוף הלך לת'אנדר).

לא ברור מה בער ללוס אנג'לס לסגור כל כך הרבה אפשרויות כל כך מוקדם, עם שחקנים שאף אחד לא היה נותן להם חוזה כזה בשבוע הראשון של הפרי אייג'נסי. המהלך ההגיוני היחיד שאפשר להצביע עליו היה הוויתור על ג'וליוס רנדל, שרצה חוזה ארוך יותר משנה אחת. ב-LA, גם אם "יזרקו" את העונה הראשונה עם לברון וישתמשו בה בעיקר כדי להבין עם מי השילוב שלו עובד טוב יותר ועם מי פחות (זהירות, לונזו ובעיקר לוואר), לא מוכנים להתחייב כרגע לטווח ארוך לאף אחד חוץ מלברון. הם יודעים שאם לא יצליחו להביא את קוואי בטרייד בקיץ הזה, יש להם סיכוי להשיג אותו כשחקן חופשי בקיץ הבא. מה שמוביל אותנו לשחקן הבא ברשימה.

פול ג'ורג':

עוד יותר מלברון, ג'ורג' היה בכיס של הלייקרס. אינדיאנה העבירה אותו לת'אנדר שנה לפני תום החוזה שלו תמורת מה שנראה אז כנזיד עדשים כי הוא הודיע שהוא לא יחתום שם מחדש. כשהוא בא לשחק נגד הלייקרס, הוא אמר כמה נחמד שהקהל קורא בשמו. הכל היה מוכן לחתימה וליצירת הסופר-טים עם לברון ואולי קוואי. אבל PG13 התאהב, כנראה שבבחורה הלא נכונה ועכשיו כל שיא הקריירה שלו יעבור עם אוקלהומה סיטי.

כבר דיברנו בטקסט הזה על משק כנפי הפרפר שמניע תהליכים קדימה וההחלטה של ג'ורג' לא לבוא ללייקרס יכולה לגרום ל-LA להתפרע ולשלם יותר מדי לספרס כדי לקבל את קוואי, שמי יודע מה מצבו הרפואי ומה שלום שריר החשק שלו. הלייקרס לא רצו לעשות טרייד עם אינדיאנה בקיץ שעבר, כי היו בטוחים שג'ורג' יגיע בכל מקרה השנה. אז סם פרסטי והת'אנדר קפצו על המציאה, לקחו אותו "בהשאלה" ובמשך עונה שלמה, בחוכמה רבה (זוכרים שווסטברוק השתגע אחרי שג'ורג' לא נבחר לאולסטאר?), שכנעו אותו שזה המקום הנכון בשבילו.

האם זה באמת המקום הנכון בשבילו? כנראה שלא. מישהו מהקרובים לג'ורג' היה צריך לתת לו כאפה ולהעיר אותו. להגיד לו שזו בחורה יפה, שהיא אומרת ועושה את כל הדברים הנכונים, אבל שאין להם עתיד ורוד ביחד. אוקלהומה סיטי, ההיא שהתקמצנה לפני שש שנים על ג'יימס הארדן והרסה לעצמה את הצ'אנס להפוך לווריירס לפני שהווריירס הפכו לווריירס, היא אותה קבוצה שהולכת לשלם רבע מיליארד דולר (!!!) בעונה הקרובה אחרי מס המותרות, כל זאת כדי להחזיק סגל שנכון לרגע זה, נראה די דומה לזה שחטף בראש מיוטה בסיבוב הראשון של הפלייאוף.

נכון, תהיה להם עוד שנה של תיאום. האם זה ימנע מווסטברוק לזרוק 43 פעמים במשחק ההדחה לעומת 16 בלבד של ג'ורג'? ברור שלא. האם זה יגרום לכרמלו אנתוני לחזור להיות רבע מהשחקן שהיה פעם או לחלופין להבין שמקומו על הספסל? ברור שגם לא. המהלך היחיד שהת'אנדר יכולים לעשות אחרי שהתעקשו גם על ווסטברוק וגם על ג'ורג' בחוזי ענק (התעקשות מוצדקת לגמרי מבחינתם) זה ביי-אאוט לאנתוני, אבל זה נראה כמעט חסר סיכוי. בתכלס, כמו הלייקרס, הם די הולכים לזרוק לפח את השנה הקרובה עד שהחוזה של מלו יסתיים. מצד שני, אף פעם אל תזלזלו ביכולת הקסמים של סם פרסטי.

כריס פול:

עוד ג'נרל מנג'ר קוסם במערב הוא דריל מורי מיוסטון, אבל גם הוא, די בלית ברירה, נאלץ לתת חוזה ענק שאולי, במקרה הטוב, רק חלק ממנו ישתלם לו. כבר דיברנו כאן על כריס פול, שלא הסכים לקחת שום דבר פחות מהמקסימום בחוזה ארוך הטווח האחרון בקריירה שלו.

ברגע שלברון יצא מהחוזה שלו בקליבלנד, הדלת נסגרה בפני יוסטון (שהייתה יכולה להביא את לברון רק בסיין-אנד-טרייד בהנחה שפול נשאר) והרוקטס יקוו להריץ מחדש בעונה הקרובה את הסגל שהביא להם שיא מועדון של 65 ניצחונות והציב אותם מרחק ניצחון ולא-פציעה של פול מגמר ה-NBA על חשבון הווריירס.

הבעיות? קודם כל, פול עצמו מזדקן במהרה. הוא אומנם בן גילו של לברון, אבל הגוף שלו לא חזק אפילו חצי ממנו ובעונה האחרונה הוא הירבה להיפצע, כולל החמצת שני המשחקים על כל הקופה. אם ככה הוא נראה לפני 4 שנים תמורת 160 מיליון, כנראה שבשלבים המאוחרים יותר של החוזה הוא כבר יהיה נטל די גדול. אבל יוסטון ממשכנת את העתיד שלה בניסיון לרוץ עם פול והארדן, שילוב שעבד די מושלם בעונה האחרונה, לפחות עוד שנתיים.

אלא שהרוקטס חטפו כאב ראש אחר. כפי שאפשר היה לראות מסיפור דמרקוס קאזינס וממקרים קודמים בשנים האחרונות, כל אחד בערך יסכים לבוא כרגע לגולדן סטייט תמורת כסף קטן יחסית בשביל לקחת אליפות. יוסטון גילתה שזה לא המצב אצלה, כאשר טרבור אריזה נטש לטובת 15 מיליון לשנה אחת בפיניקס המתחדשת. אריזה היה אחד הכלים החשובים ביותר של הרוקטס בהגנה מול הווריירס, למרות ההופעה המזעזעת שלו במשחק 7 בגמר המערב. ביוסטון אולי קיוו להחליף אותו באיזה אייברי בראדלי כזה, אבל בראדלי בחר להישאר בקליפרס ועכשיו מורי יצטרך למצוא פתרון חדש.

עוד קודם לכן, הוא צריך לחכות ולראות מה יציעו לקלינט קאפלה, שחקן חופשי עם הגבלה כרגע. בקיצור, יוסטון עוד רחוקה מסיום.

בוסטון ופילדלפיה:

ובינתיים, מעבר למיסיסיפי, דממה. לברון עזב את המזרח אחרי 15 שנה והדרך לגמר סופסוף נפתחה לרווחה. השתיים שאמורות לנצל זאת בעשור הקרוב הן אלה שהביאו את עצמן למצב האידיאלי ביותר ליום בו שלטון לברון ייגמר: בוסטון ופילדלפיה. אלא שבינתיים לפחות, שתיהן מאוד שקטות.

המהלכים היחידים שהסלטיקס עשו עד כה הם החתמת בראד וונאמייקר מהיורוליג והסיכום הזריז עם ארון ביינס, השחקן ההגנתי השני הכי טוב שלהם אחרי אל הורפורד. לבוסטון, שעוד מחכה לראות עם איזה הצעה מרקוס סמארט יחזור, יש כל כך הרבה נכסים, שהיא יכולה לשכנע בערך כל קבוצה לעשות איתה כמעט כל טרייד שהיא רוצה, אבל בינתיים דני איינג', כמו שעשה לא פעם בעבר, מעדיף לחכות שמשהו מתאים יפול אליו. אולי בקיץ הבא כשקליי תומפסון למשל יהפוך לשחקן חופשי, אולי לפני, אבל כרגע לפחות אין תזוזה.

השם שכולם מדברים עליו בהקשר של חיזוק המזרח הוא קוואי, שבוסטון יכולה להביא די בקלות אם היא רוצה ופילי תצטרך לעבוד קצת יותר קשה, אך גם היא מסוגלת לעשות את המהלך הזה. לפילדלפיה אין כרגע ג'נרל מנג'ר וזה קצת מסבך אותה, למרות העבודה היפה של ברט בראון והחבר'ה בדראפט. פילי שמרה על ג'יי ג'יי רדיק עד כה, אבל גם היא עדיין בהמתנה והימים הקרובים יכולים להיות סוערים.

הדפס