חיוך של מנצחים: פרידה ממאנו ג'ינובילי

בשביל מאנו ג'ינובילי לא היה יריב מפחיד מדי, אתגר גדול מדי, או צבע צפוף מדי. בגיל 41 האיש ששילב בין הנאה לווינריות חותם עידן בסן אנטוניו, ומשאיר אותנו עם הזכרונות

ערן סורוקה
ערן סורוקה  28.08.18 - 17:00
תחילת כתבה

מאנו ג'ינובילי אף פעם לא נהנה במיוחד להיות הקלע המוביל, המוסר המוביל, הריבאונדר המוביל. אבל בשני דברים היה קשה להתחרות בו: ביכולת שלו ליהנות מכדורסל, וביכולת שלו להוביל. למעשה, עם פרישתו אתמול (שני) בגיל 41, מאנו מוביל את ה-NBA בקטגוריה שבה יהיה קשה מאד לעקוף אותו. מבין השחקנים בעלי 1,000 משחקים ומעלה ברזומה, לארגנטינאי האגדי יש את אחוז ההצלחה הגבוה ביותר: 72.1%.

היחידים שמתקרבים אליו הם שני שותפיו לטריו סן אנטוניו, אבל הם כבר לא ישיגו אותו: טים דאנקן פרש, וטוני פארקר עבר לשארלוט, שספק אם תתקרב לפלייאוף בעונה הקרובה. השלישייה הזו, שהתרוצצה יחד על הפרקט 14 שנים - דבר כמעט בלתי נתפס בעידן שבו אולסטארס מחליפים קבוצות לפני שהספקת לרענן את האינסטגרם - לא מוזכרת כאן סתם. במשולש הזה, במכונית הזו שנסעה למרחקים שאפשר היה רק לדמיין, דאנקן היה השילדה וההגה, פארקר היה המנוע, מאנו היה הלב, וכל זה כשגרג פופוביץ' הוא ה-GPS.

ראש בקיר, ראש לאריות
ג'ינובילי נכנס לליגה כשחקן מוכח באירופה ובמסגרות הבינלאומיות, אבל לעשות את המעבר ל-NBA כשאתה מגיע עם סטטוס של כוכב יורוליג זו לא משימה קלה. רבים וטובים ניסו, לפניו ואחריו. מעטים גם נשארו טובים ב-NBA, והרוב, השאראסים והספאנוליסים והנבארואים, החליטו שקל יותר להיות ראש לשועלים מאשר להיאבק על מקומך 82 פעמים לפחות בעונה, בין השחקנים הטובים בעולם.

ג'ינובילי כחלק מהטריו הגדול בעונת האליפות, סוף של עידן (getty)
ג'ינובילי כחלק מהטריו הגדול בעונת האליפות, סוף של עידן (getty)

מאנו לא היה כזה. מאנו לא פחד מעולם מעימות עם שחקנים גבוהים, חזקים ואתלטיים יותר, או מנבחרות כאלה. ולראייה, הניצחונות הרבים על נבחרת ארה"ב עם דור הזהב של ארגנטינה. אפילו עטלפים לא הפחידו אותו. הוא יכל לכולם בחוכמה, בעורמה, בתעוזה ובמהלכים מלאי קסם. ואם מדברים על מהלכים, אז יותר מכל מסירה בין רגליים של מגן המום, תישאר מג'ינובילי הנכונות שלו להיכנס לסל כשצריך, לא משנה כמה שחקנים או אילו שחקנים עומדים שם. כאילו עם הראש בקיר, אבל כשהוא יודע בדיוק את הנתיב למטרה. להוריד את הראש ולדהור לטבעת, למען הפופ, הסמל והמולדת.

הוא עשה את זה עם רעמת שיער והוא עשה את זה עם קרחת, הוא עשה את זה כשקיבל הזדמנות לקפוץ מעליהם וגם כשבקושי יכל לקפוץ, הוא עשה את זה כי הוא לא הכיר דרך אחרת. בשמחת המשחק המדבקת שלו, ברוח הקרב הבלתי מתפשרת שלו, ג'ינובילי יצר סוג של ווינריות שאינה דורסנית ואינה מעוררת אנטגוניזם. אי אפשר היה להוריד את החיוך גם כשראיתם אותו קולע עוד סל ניצחון, אפילו נגד הקבוצה שלכם. אי אפשר היה שלא לאהוב אותו.

הלכה ההילה
פופוביץ' עדיין שם, אבל בקיץ הזה, ובעונה האחרונה בכלל, משהו השתנה. ההילה של סן אנטוניו הלכה ודעכה, ולמרות הטרייד שהציל משהו מהכבוד והביא עם דמאר דרוזן, וקיץ של רכש ודראפט טובים, החוטים האחרונים שקשרו את השחקנים בשחור וכסוף לימי הזוהר הלכו ונפרמו. קוואי לנארד כרה את דרכו החוצה בברוטליות מאוד לא-ספרסית, טוני פארקר הבין שאין לו מה לחפש שם. סביר להניח שאם שני אלה היו נשארים, לג'ינובילי היה קל יותר להמשיך.

בלעדיהם, לחזור כמוהיקני האחרון, להילחם בגיל 42 לצד שחקנים שלא שכבו לצדך בשוחות, כבר הייתה פחות אטרקציה. אתמול, פאטי מילס נותר השריד האחרון שלבש את מדי הספרס מעונת האליפות ועד היום.

גם בנבחרת ארגנטינה הוא היה אגדה (getty)
גם בנבחרת ארגנטינה הוא היה אגדה (getty)

"לפני כשבועיים שלחתי לו תמונה מימיו הצעירים כשהוא מטביע על מישהו והשיער שלו מתנפנף לכל עבר", סיפר פופוביץ' לאקספרס ניוז המקומי. "זה היה סוג של רמז - 'אתה יודע שאתה עדיין מסוגל'. הוא שלח לי בחזרה תמונה שלי מהשנה הראשונה שלי כאן, כעוזר מאמן. אני לא בטוח למה הוא התכוון. אולי, 'משוגע אחד, גם אתה זקן'".

אבל יש הבדל בין זקנה של מאמנים לזקנה של שחקנים. פופוביץ' כבר מתקרב לגיל 70, ויודע שהשנים הקרובות, כנראה עד טוקיו 2020, יהיו האחרונות שלו. בינתיים הוא מצטיין בדברים אחרים: תפיסת עמדה מוסרית בנושאים חברתיים, טיפוח יורשים פוטנציאליים מאירופה ומהמין הנשי. לג'ינובילי אין את הלוקסוס הזה. גם אם יישאר בריא, גם אם ימשיך לספק את הציטוטים הכי טובים וימסור פעם בשבוע מאחורי הגב, כנראה הגוף כבר מאותת לו שמספיק.

להמשיך לרדוף אחרי ווסטברוקים וסטף קארים בשכר מינימום אחרי גיל 42, לא נשמע הכי כיף בעולם. ועכשיו, המשפחה האמיתית שלו רוצה וצריכה אותו יותר. עכשיו זה הזמן שלו לטייל, להשקיע בילדים. "לצוד דובים בצפון מערב ארה"ב", כמו שהגדיר זאת פופוביץ'. להניח לעבר, להפוך רשמית לחלק מעידן שהסתיים. לתת לזכרונות הטובים להישאר באוויר, רגע לפני שיתחלפו בתהיות על למה הוא צריך את זה לעזאזל.

ג'ינובילי, שייכנס כנראה גם להיכל התהילה ביורו-סטפ, משאיר אחריו מורשת מפוארת. הכדורסלן הדרום-אמריקני הגדול בתולדות ה-NBA, ורק אוסקר יכול להתחרות בו כשחקן הדרום-אמריקני הגדול ביותר נקודה. הוא ישאיר לנו את האליפויות עם סן אנטוניו, המדליות עם ארגנטינה, מיקסום תפקיד השחקן השישי, הוויתור על האגו והנכונות להקריב את עצמך למען ההצלחה הקבוצתית, ויותר מכל, את הווינריות הזו, שהורגת אותך - אבל ברכות.

ג'ינובילי, הקריב למען הקבוצה שלו ולא פחד מהפיזיות של שחקנים בליגה הטובה בעולם (getty)
ג'ינובילי, הקריב למען הקבוצה שלו ולא פחד מהפיזיות של שחקנים בליגה הטובה בעולם (getty)
הדפס