מאנו בול: ג'ינובילי פורש, ואנחנו נתגעגע

קונצנזוס של יעילות, נחישות וסטייל. השחקן והאדם שכולם כל כך אהבו לאהוב. דוגמא ומופת להצלחה מקצועית נדירה ומודל לחיקוי בכל ההתנהלות שקשורה בלהיות ספורטאי מקצוען. אגדת סן אנטוניו, עמנואל ג'ינובילי, רק נפרד מהכדורסל וגיל ברק כבר מתגעגע

גיל ברק
גיל ברק  28.08.18 - 12:31
תחילת כתבה

הברכות והציוצים זורמים כמים ברשתות החברתיות. ממועדונים שלמים ועד לשחקנים ששיחקו מולו (סטיב נאש, דירק נוביצקי), ששיחקו לצידו, כאלה שגם וגם (למרכוס אולדריג'), ואפילו שחקנים שעוד לא נולדו כשמאנו כבר כיכב על הפרקט (דונובן מיצ'ל ולוקה דונצ'יץ' שצייץ בין היתר: "מילה אחת שמתארת את מאנו – אגדה! תודה על הכל").

זו לא הפעם הראשונה שמאנו ג'ינובילי נפרד מהמדים אותם לבש למשך כל כך הרבה שנים. לפני שנתיים, בסיום אולימפיאדת ריו, הוא נופף לשלום לאוהדים הארגנטינאים, לאלה של הנבחרת, בפעם האחרונה. "לא הייתי אמור להרגיש כך. תכננתי לחמוק בשקט", כך אמר בצניעות הכל כך אופיינית לו, והוסיף: "אני מעדיף להפסיד איתכם מאשר לנצח עם כל קבוצה אחרת". כמה פטריוטיות, גאווה, אחווה, ענווה, פאסון וכבוד יש במשפט אחד.

כך, אחרי 18 שנים נפרד מאנו ג'ינובילי מהמדים הלאומיים של נבחרת ארצו, ארגנטינה. בלי מניירות, שאגות או תנועות לקהל כדי שיקום על הרגליים להריע לו. לא היה בכך צורך. הצופים שהיו צבועים תכלת-לבן מפוספס, עם הדגלים והתופים עמדו לאורך כל טורניר הכדורסל האולימפי כי הם ידעו שבקריוקה ארינה 1 שבריו דה ז'ניירו, דווקא בברזיל ומול נבחרת ארצות הברית, הם ראו את מאנו בפעם האחרונה כשחקן נבחרת מולדתו.

והלילה הוא נפרד גם מגופיית ה-NBA היחידה אותה לבש לאורך קריירה מהמפוארות שידע שחקן שלא נולד בארצות הברית, ועדין הפך לקונצנזוס של יעילות, נחישות וסטייל. השחקן והאדם שכולם כל כך אהבו לאהוב. בסן אנטוניו הקטנה והמנומנמת, הוא כבש את ליבם של כל כך הרבה אוהדי וחובבי כדורסל, ממנהלי, מאמני ושחקני הענף ועד אחרון הילדים שהחזיק כדור כתום ביד וראה במאנו דוגמא ומופת להצלחה מקצועית נדירה ומודל לחיקוי בכל ההתנהלות שקשורה בלהיות ספורטאי מקצוען.

הוא נולד לפני 41 שנים בבאהיה בלאנקה, עיר נמל בדרום-מערב פרובינציית בואנוס איירס שבארגנטינה, ולמרות שהספורט הפופולרי בעיר היה ונשאר כדורגל, לאורך ההיסטוריה הספורטיבית שלה דבק בה הכינוי "בירת הכדורסל של ארגנטינה", לאור הכדורסלנים הרבים שיצאו ממנה לקבוצות באירופה וב-NBA, כשהגדול והמפורסם שבהם הוא עמנואל לבית משפחת ג'ינובילי. אביו היה מאמן כדורסל שהפך לנשיא מועדון הכדורסל המקומי. גם שני אחיו של מאנו, סבסטיאן וליאנדרו, שיחקו כדורסל מקצועני בליגה הארגנטינאית.

קבוצתו הראשונה של ג'ינובילי הצעיר כמקצוען הייתה לה ריוחה בעונת 1995/96. לאחר מכן שיחק שתי עונות במדי באהיה בלאנקה וב-1998 יצא לאיטליה ושיחק שנתיים ברג'יו קלבריה. בקיץ 1999 נבחר בדראפט הנבא במקום ה-57 ע"י סן אנטוניו והצטרף אליה רק שלוש שנים מאוחר יותר. עוד קודם לכן, בעונה הראשונה במילניום הנוכחי, הצטרף לקינדר בולוניה במדיה שיחק שתי עונות תחת אטורה מסינה, שבשנים האחרונות הפך להיות עוזרו של גרג פופוביץ' בסן אנטוניו, קבוצתו של ג'ינובילי ב-16 השנים האחרונות.

הוא שיתף פעולה בקבוצה האיטלקית עם רשארד גריפית' האמריקני, אקס מכבי תל אביב, דייויד אנדרסן מאוסטרליה, אנטואן ריגודו הצרפתי, מאטיאש סמודיש וסאני בצ'ירוביץ' מסלובניה ומרקו יאריץ' הסרבי. הסגל הנהדר והאוניברסלי הזה יחד עם הכוכב העולה והמבטיח זכה בטריפל נפלא, שכלל זכיות באליפות ובגביע האיטלקי, וכמובן בגביע היורוליג.

מעונת 2002/03 הוא חלק בלתי נפרד משושלת ההצלחות של הספרס מסן אנטוניו. ג'ינובילי זכה עם הקבוצה ב-4 אליפויות (2003, 2005, 2007 ו-2014), נבחר פעמיים לאולסטאר (2005 ו-2011) ולשחקן השישי של הליגה (2008). את הכבוד וההערכה בהם המשיך לזכות אצל הקבוצה מטקסס ומחבריו/יריביו משאר קבוצות הליגה, ניתן היה לראות בסיום משחקו האחרון בנבחרת ארגנטינה, בריו, מול נבחרת ארה"ב: כל הסגל האמריקאי, בראשות מייק ששבסקי, שלמעשה לא אימן אף קבוצה ששיחקה מול כזאת בה שיחק מאנו (למעט כמאמן נבחרת), הגיעו אחד אחד לחבק את ג'ינובילי, לברך אותו על קריירה אדירה ונדירה כשחקן נבחרת ארגנטינה, ובעיקר להודות לו על תרומתו לענף. בזכותו, גם במינוס שלושים נקודות תוך כדי משחק, היציעים היו רועשים וגועשים ולא רק על ידי אוהדי ארגנטינה. כל מי שהיה באולם עשה כבוד לאחד הגדולים.

מאנו שיחק לראשונה והיה מחוייב כמעט לכל קמפיין של נבחרת ארגנטינה החל מ-1998. 6 שנים מאוחר יותר, זכה עמה במדליית הזהב במשחקים האולימפיים באתונה 2004 ובארד בבייג'ין 2008. עוד ברשימת התארים שלו שתי זכיות באליפות יבשת אמריקה עם הנבחרת (2001 ו-2011). למעשה, רק שני שחקנים אי פעם זכו ביורוליג, באליפות NBA ובמדליית זהב אולימפית: ביל בראדלי (אליפות היורוליג עם זימנטאל מילאנו האיטלקית ב-1965, באליפויות NBA עם הניקס מניו יורק ב-1970 וב-1973, ובמדליית זהב עם נבחרת ארה"ב במשחקים האולימפיים בטוקיו 1964). השני הוא מאנו ג'ינובילי.

המספרים המרשימים של מאנו לא מספרים את הסיפור שלו. ובכל זאת, כמה שחקנים כבר שיחקו 1057 (!) משחקי NBA בעונה הסדירה ועוד 218 (!) משחקי פלייאוף עם 14,043 נק', 4,001 אסיסטים ו 1,392 חטיפות - עם ממוצעים של 13.3 נקודות, 3.5 כדורים חוזרים ו-4 אסיסטים למשחק ויש להם 4 טבעות אליפות מהליגה הטובה מכולן? לא הרבה. הוא תשיעי באחוזי ניצחונות בהיסטוריה של הליגה (עם מינימום של 250 משחקים). ווינר.

גרג פופוביץ' התבטא בעבר מספר פעמים על ג'ינובילי השחקן והאדם כשאמר עליו ש"הוא הופך את אלה שלידו ליותר טובים, הוא יעמוד כדי לסחוט עבירת תוקף גם עם 4 עבירות לחובתו, הוא משקיע את כל כולו במשחק, הוא משחק במן פראות נשלטת, עם איכויות שקשה להסביר בשני צידי המגרש וזה מאוד יוצא דופן". מאמנים מתים על זה. ג'ורג' קארל הסביר את ייחוד המשחק של מאנו בכך ש"הוא הופך את השחקנים מולו למתוסכלים, שקשה להתקיף מולו, קשה לשופטים לשפוט אותו, ולכן אתה רוצה אותו בקבוצה שלך". 

ריק קרלייל אמר עליו פעם שהוא חיה מזן אחר. שהוא השחקן הבינלאומי הראשון שהביא התפוצצות אתלטית למשוואה. הוא יכול להתקיף את הטבעת ובד בבד להיות שחקן הגנה מעולה. ומהצמד שמשלים איתו, יש שיאמרו אולי את השליישיה הכי מפוארת שידע הכדורסל אי פעם, אמר טוני פארקר שלשחק לידו זה כמו לשחק עם אח שלך, וטים דאנקן אמר עליו שהוא אגדה.

ומאנו? רק רצה את כדור המשחק ההוא, האחרון מהאולימפיאדה, למזכרת. כבר היה לו אחד כזה כשמדליית הזהב האולימפית מאתונה הונחה לו על הצוואר, אבל החבר'ה מהנבחרת שהיו שיכורי ניצחון, תרתי משמע, איבדו לו אותו. וכשהעניקו לו את כדור המשחק, הוא כבר לא יכול היה לעצור את הדמעות, במה שלפחות לדעתי תיזכר כאחת התמונות האמוציונליות ביותר מהמשחקים האולימפיים בריו.

"זה היה מאוד מרגש, לא תכננתי את זה בכלל, לא הייתי אמור להתרגש כך", סיכם מאנו את השניות אחרי שריקת הסיום של המשחק. "תכננתי לחמוק בשקט לחדר ההלבשה ולעשות את מה שאני עושה בדרך כלל, אבל כולם חברו נגדי בעניי הזה". צניעות וסטייל. קשה שלא להתחבר, איך אפשר שלא להעריך ולהעריץ את האיש.

אתמול בערב הוא צייץ: "היום, עם קשת רחבה של רגשות, אני מודיע על פרישה מכדורסל. אלפי תודות לכולם (משפחה, חברים, חברים לקבוצה, מאמנים, אנשי סגל, אוהדים) שהיו מעורבים בחיי במשך 23 השנים האחרונות. זה היה מסע נפלא. הרבה מעבר לחלומות הכי פרועים שלי".

תודה לך מאנו. כבר מתגעגעים.

הדפס