עולים להתקפה: על פתיחת העונה ההתקפית ב-NBA

קבוצות ממטירות 130 נקודות בקלות, שחקנים לוקחים "את הזריקה הנכונה" גם אם היא לא תמיד נכנסת והחוקים עוזרים. העונה החלה עם תצוגות התקפיות מרהיבות ויש לכך סיבות

עידן ויניצקי, ארה"ב
עידן ויניצקי, ארה"ב  27.10.18 - 15:10
תחילת כתבה

* הכתבה נכתבה ביום שישי ולכן, הנתונים אינם מתייחסים למשחקים שהתקיימו הלילה (בין שישי לשבת)

בסיום המשחק שנערך השבוע בין מילווקי לניו יורק, עיתונאי ה"את'לטיק", אריק נהם, הקשה על כוכב הבאקס יאניס אנטטוקומפו עם נושא מרתק: "ברבע השלישי, ניו יורק קלעה בלי סוף מחצי מרחק ואתם קלעתם רק 1 מ-13 לשלוש. אתם רוצים לזרוק שלשות, אבל הפעם זה הלך נגדכם. איך אתם ממשיכים להרגיש שאתם עושים את הדבר הנכון במצב כזה?"

השאלה של נהם באה לאחר שהניקס סגרו ברבע השלישי המדובר פיגור גדול עם ריצת 17:35, כשהם קולעים 8 מ-9 הזריקות שלהם מחצי מרחק. יאניס לא התבלבל: "עשינו את הדבר הנכון. היינו 1 מ-13 לשלוש ברבע הזה? אבל אתה מבין, לקחנו 13 זריקות. יהיו ימים בהם רק אחת תיכנס, אבל יהיו ימים בהם עשר ייכנסו. אני מרגיש שהיריבות שלנו לא יכולות לנצח אותנו עם זריקות לשתיים. אנחנו מכריחים אותן לזרוק לשתיים ואם הן יקלעו, נחייה עם זה".

נהם לא ויתר: "אבל אם הם קולעים שמונה פעמים ברצף לשתיים? אתה מתחיל לתהות..." ויאניס הסתער: "האם הם ניצחו את המשחק? לא. הם לא ניצחו. אנחנו ניצחנו. סטטיסטית, אתה לא יכול לנצח את המשחק רק עם זריקות לשתיים. זו מתמטיקה די פשוטה".

בתשובה האוטומטית הזו של יאניס, תשובה שנראית לו ברורה מאליה, יש חלק גדול מהתשובה להתפוצצות ההתקפית שאנחנו רואים בתחילת העונה הזו ב-NBA. יאניס הוא כוכב ה-NBA המושלם לתקופה הנוכחית. הוא כבר בעונתו השישית, אבל עוד לא בן 24 והגיע לליגה בשלב בחייו בו הוא מוכן ללמוד הכל מהתחלה על כדורסל נכון והגיוני. כזה שאולי הולך נגד הרציונאל שאומר לך שאם היריבה קולעת הרבה זריקות ברצף לשתיים, כדאי גם לך לנסות. כזה ששינה את פני הליגה והגיע לאיזשהו פיק בשבוע וחצי הראשונים של העונה.

יאניס אומר מתמטיקה, אז בואו נפנה למתמטיקה. בשלוש העונות הקודמות ביחד, כלל קבוצות הליגה קלעו משלוש ב-35.8 אחוזי הצלחה. בחישוב פשוט, זה אומר שאם מילווקי תזרוק בכל רבע 13 שלשות, או 52 במשחק, היא תקלע משהו כמו 18.5 שלשות בממוצע למשחק, או 55.5 נקודות בממוצע מהשלוש. כדי להגיע לאותה כמות עם זריקות לשתיים, היא צריכה לקלוע 28 זריקות, כמעט עשר זריקות יותר.

גם אם לניקס נכנסו כמה ברצף, הסיכוי לקלוע עשר זריקות יותר מהיריבה, לאורך 82 משחקים, הוא לא גדול. לכן, העונה הנוכחית הולכת להיות התשיעית ברציפות בה קבוצות זורקות יותר שלשות - 31.5 פר קבוצה למשחק כרגע, לעומת 29.0 בעונה שעברה (יותר משליש מ-90.6 הזריקות שנלקחות כרגע בממוצע למשחק על ידי כל קבוצה הן לשלוש) ויותר שלשות, באחוזים די זהים לעונות קודמות, שווה יותר נקודות. זו סיבה אחת, אבל יש כמובן עוד.

לפני שהחלה העונה, ערן סורוקה כתב כאן על כמה שינויים חשובים בחוקה. אחד מהם, זה שאוסר כמעט לחלוטין על מגע עם שחקן שנמצא בתנועה ומונע משחקני ההגנה לתפוס אותו, אפילו "בקטנה", מוביל להרבה עבירות. 22.8 עבירות בממוצע למשחק נשרקות כרגע נגד כל קבוצה, זאת לעומת 19.9 בכל אחת מהשנתיים האחרונות.

יותר עבירות, יותר זריקות עונשין. כל קבוצה קולעת כרגע 18.5 פעמים מהקו (מ-24.4 ניסיונות) לעומת 16.6 פעמים בעונה שעברה (מ-21.7 ניסיונות). אומנם רק עוד שתי נקודות במשחק, לא הגורם הבולט בהתפוצצות ההתקפית הזו, אבל לכך אפשר גם לצרף את האוויר שהשחקנים לוקחים בכל פעם שהמשחק נעצר ומישהו הולך לקו. כשיש יותר אוויר, גם השלשה הבאה תיכנס בקלות.

עוד סיבה משמעותית במיוחד שנובעת מהשינוי בחוקים הוא המעבר ל"שיטה האירופית": אחרי ריבאונד התקפה, השעון לא חוזר ל-24 שניות, אלא רק ל-14. נכון להיום, כל קבוצה לוקחת 10.8 ריבאונדים בהתקפה בממוצע למשחק (לעומת 9.7 אשתקד). ביחד, זה יוצא כמעט 22 ריבאונדים התקפיים למשחק. ואם לכל קבוצה יש עשר שניות פחות למרוח אחרי ריבאונד התקפה שכזה, אנחנו בעצם מקבלים "בונוס" של 220 שניות התקפיות למשחק, כמעט ארבע דקות, נצח במונחי NBA.

הווריירס למשל מחזיקים את הכדור 18.1 שניות בממוצע לפוזשן והלייקרס, עם לברון המזדקן, טסים עם 18.9 שניות פר פוזשן. שימו אותן זו מול זו ותנו להן עוד 220 שניות על השעון. קיבלתם כמעט עוד 12 התקפות בכל משחק. בשילוב עם ה-PACE, קצב המשחק שעולה בטירוף (101.4 כרגע, לעומת 97.3 בעונה שעברה. מעולם הקצב לא היה תלת ספרתי לאורך עונה שלמה) והיכולת של השחקנים לקחת זריקות חכמות יותר הודות ל"מתמטיקה הפשוטה" של יאניס והחבר'ה, מתקבלים מספרים לא שגרתיים, כאלה שנראו לא הגיוניים בעבר.

אפילו הלייקרס עם לברון טסים (צילום: Adam Pantozzi/NBAE via Getty Images)
אפילו הלייקרס עם לברון טסים (צילום: Adam Pantozzi/NBAE via Getty Images)

ב-2007, כאשר לברון הצעיר פגש עם קליבלנד את סן אנטוניו בסדרת הגמר, משחק מספר 3 נגמר ב-72:75 לספרס. העונה לעומת זאת, מתוך 66 משחקים, או 132 מחציות, כבר קיבלנו חמש (!) מחציות בהן קבוצה כלשהי קלעה יותר מ-75 נקודות.

נכון לערב שישי, כל קבוצה בליגה קולעת 112.3 נקודות בממוצע למשחק, זאת לעומת 106.3 בעונה שעברה, שבעצמה היוותה שיא נקודות מאז 1990/91. נכון, לא נגיע למספרים ההזויים של שנות ה-60 (ב-1961/62 כל קבוצה קלעה בממוצע 118.8 נקודות למשחק), ונכון, אולי תהיה קצת האטה בהמשך, אבל המספרים עמם נפתחה העונה הנוכחית הם לא משהו שרואים כל יום והם בהחלט אחלה דרך למשוך עוד צופים לליגה.

בעונה שעברה, במשחקים בלי הארכה, היו 54 מקרים בהם קבוצה כלשהי קלעה לפחות 130 נקודות. מתוכם, היו שמונה מקרים של 140 נקודות וצפונה (אוקלהומה סיטי החזיקה בשיא עם 148 בחוץ על הראש של קליבלנד). העונה? 11 קבוצות כבר עברו את ה-130, שלוש את ה-140 והשיא עומד של ניו אורלינס, שהמטירה 149 על הראש של סקרמנטו ועומדת על ממוצע חולני של 132 נקודות למשחק בשלושת משחקיה הראשונים העונה.

ושיחקנו בינתיים בקושי 5 אחוז מהמשחקים, כן? אנחנו בקצב של משהו כמו 200 משחקי 130 נקודות ומעלה ו-60 משחקי 140 נקודות ומעלה. מדהים.

ניו אורלינס קולעת בלי הכרה (צילום: Getty images)
ניו אורלינס קולעת בלי הכרה (צילום: Getty images)

אפשר להמשיך לחרוש את הסטטיסטיקות מפה ועד מילווקי, אבל אין לזה סוף. די אם נסתכל על הקבוצה של מייק בודנהולצר, שכאילו רק חיכתה למאמן שיעשה בה סדר אחרי האנמיות והבלגן של ג'ייסון קיד ומחליפו ג'ו פרונטי בעונה שעברה. ה-0:4 המרשים עמו הבאקס פתחו את העונה והיכולת המפחידה של יאניס, שהעמיד בארבעת המשחקים האלה ממוצעים של 28.5 נקודות, 16.5 ריבאונדים ו-6.8 אסיסטים, לא מגיעים כך פתאום, בלי שום סיבה.

הם תוצאה ישירה של החדרת שיטה ותפיסה מסוימת עמוק לתוך הראש של השחקנים ושינוי הרגלי המשחק שלהם. לעומת העונה שעברה, מילווקי זורקת השנה 4.5 יותר בממוצע למשחק מתוך "האזור המסומן" שמתחת לסל והורידה מ-17.3 ל-7.0 (!) את כמות הזריקות מחצי מרחק, בדיוק מה שהיא מנסה לכפות על היריבה לעשות.

כשזה מצליח, כמו שאנחנו רואים אצל הרבה קבוצות בתחילת העונה הזו, זה מאפשר לשחקני הכדורסל הטובים בעולם "טו פוט דה בול אין דה באסקט" בכמויות מסחריות. וכשמנצחים, כמו שיאניס ידע להדגיש אחרי המשחק ההוא מול הניקס, הרבה יותר קל לקנות את הדרך הזו, להאמין בה, ולדבוק בה גם כשיש רבע אחד בו הכל מתחרבש.

יש כבר מי שתוהה האם החגיגה ההתקפית הזו לא תהפוך בשלב מסוים למוגזמת מדי ותבריח את האוהדים מהכיוון השני, שכן יותר מדי משחקים יראו כמו אולסטאר אחד ארוך, אבל עד שנגיע לנקודה הזו, כדאי ליהנות ממה שיש, כי אנחנו באמת רואים השנה "כדורסל מעולם אחר".

הדפס