ליגה ללא הפסקה: האם סיקור ה-NBA פוגע בליגה?

הרמה בשמיים, אבל כך גם כמות העיסוק בכל מה שמסביב, מה שלא פעם מייצר דרמות משום דבר ומותיר את הכדורסל בצל. יכול להיות שצריך להירגע ב-NBA ולהתמקד בעיקר?

עידן ויניצקי, ארה"ב
עידן ויניצקי, ארה"ב  31.12.18 - 15:15
תחילת כתבה

ב-1 ביולי 2018 נפתחה העונה החדשה של ה-NBA ועמה, השוק החופשי. כמה שעות אחר כך, לברון ג'יימס הודיע, בעזרת פוסט קצרצר וקריר דרך סוכנות השחקנים של חברו הטוב ריץ' פול (ושלו?), כי אחרי ארבע שנים ואליפות היסטורית ומרגשת בקליבלנד, הוא מצטרף ללייקרס. מאז אותו לילה מרתק, עברו בדיוק שישה חודשים. רק שישה חודשים. הנה כמות ה"דרמות" שהיו ברחבי ה-NBA מאז:

האלופה גולדן סטייט, כאילו לא הייתה חזקה מספיק ושנואה מספיק, צירפה אולסטאר חמישי (!), את דמרקוס קאזינס; הלייקרס עצמם בנו סביב לברון תוך כמה ימים קבוצה עם כל "מקרי הראש" שהצליחו למצוא (אפילו דווייט הווארד כמעט חזר איכשהו!); טוני פארקר עזב את הספרס ומאנו ג'ינובילי פרש אחרי כמעט שני עשורים משותפים. אה, והספרס שלחו בטרייד את קוואי לאונרד, שחקן העתיד שלהם שעשה להם טרור במשך כשנה; אה, וקוואי עבר לטורונטו, ששלחה תמורתו את הפרנצ'ייז פלייר שלה, דמאר דרוזן ההמום. ואף אחד לא ידע למשך כמה ימים אם קוואי בכלל מוכן לשחק בטורונטו העונה; דמרקוס קאזינס אמר שהוא "שם זין" על כל מי שמתלונן על החתימה שלו. ככה, בקטנה; כרמלו אנתוני חתם ביוסטון (ונבעט משם אחרי בקושי חודש). התעייפתם? יופי, הגענו רק לסוף יולי.

עוד קצת: דונלד טראמפ נגד לברון, סיבוב שני; אינספור שמועות על העתיד של קווין דוראנט כשחקן חופשי בקיץ הקרוב. עוד אינספור שמועות על העתיד של הכוכבים האחרים שיהפכו לשחקנים חופשיים בקיץ הקרוב. ג'ימי באטלר מודיע למינסוטה שהוא דורש טרייד. דוויין וייד מכריז על עונת פרישה. מג'יק ג'ונסון מודיע "אמרתי לוולטון לא לדאוג אם הפתיחה תהיה רעה" (הפתיחה הייתה רעה ומג'יק נפגש עם וולטון לשיחת נזיפה והצית את כל המערכת);

באטלר כמעט עובר למיאמי, אבל ת'יבס מבקש סכום מטורף; מרקל פולץ מככב בקדם עונה! הוא חזר!; באטלר משתולל באימון של מינסוטה, ומיד מעניק ריאיון חושפני ל-ESPN; היי, הליגה התחילה!; מכות בין רייג'ון רונדו לכריס פול; מה עם באטלררררר?; קליי שובר את שיא השלשות; הסלטיקס צולעים והייוורד נשלח לספסל; עוזר מאמן לשעבר תובע את הקאבס כי פוטר "בגלל שהוא זקן"; באטלר עובר לפילדלפיה; לוקה כובש את העולם; דריימונד מושעה בגלל שטינף על דוראנט וקרא לו לעזוב באמצע משחק; וושינגטון מוכנה להעביר את כולם בטרייד. כולם; ג'ון וול מקלל את המאמן, בראדלי ביל את הנשיא; לברון חוזר לקליבלנד; קוואי ופופ שוב מתכסחים; מרקל פולץ הופך לבדיחה עם זריקות עונשין מוזרות ומתפרק לגמרי, נפשית ופיזית; יאניס מאיים לבעוט להאזוניה בביצים אחרי שזה עשה לו "אייברסון על לו"; הללוקה!; מרד בשיקגו; סטף טוען שאנשים לא נחתו באמת על הירח.

היי, זוכרים שפעם לברון ג'יימס, אולי גדול שחקני הכדורסל בכל הזמנים, הרעיד את הליגה ואחרי 15 עונות היסטורית במזרח, כולל שמונה גמרים רצופים, עבר לגמור את הקריירה בלוס אנג'לס לייקרס, אולי גדולת הקבוצות בכל הזמנים ולהפוך למולטי מיליארדר דרך תעשיית הבידור של הוליווד (מה עם ספייס ג'אם 2 אגב?)? זוכרים את זה? כולה חצי שנה. אי אפשר לנשום פה...

ב-NHL, ליגת ההוקי, יש כרגע 31 (בקרוב 32) קבוצות. ה-NFL, ליגת הפוטבול, מורכבת מ-32 קבוצות וה-MLB, ליגת הבייסבול, מ-30, בדיוק כמו ה-NBA. אף אחת משלוש הליגות האחרות לא מייצרת כותרות, סיפורים ודרמות מכלום (או מהמון) בכמות ובעוצמה של ה-NBA. אף ליגה כלשהי בארצות הברית או בעולם כולו, אף ענף ספורט אמריקאי או גלובלי, לא מייצר כותרות ברמה הזו. אפילו לא קרוב.

אחד המונחים שהכי מזוהים עם ה-NBA בשנים האחרונות הוא "NBA Twitter". הרשתות החברתיות הפכו למכשיר מטורף בפני עצמו, כזה שהפעילות בו מתנהלת כל הזמן. שחקנים עוקצים זה את זה (אהלן ג'ואל אמביד), עונים דברים מוזרים/מצחיקים/חכמים לאוהדים מן המניין או מגיבים לעיתונאי כזה או אחר, עושים לייקים לכל מיני פוסטים שונים ומשונים, מרמת הביזאר ועד רמת הלא יאה וכל זה עוד לפני שבכלל דיברנו על כדורסל.

תסתכלו שוב רגע על הרשימה למעלה. כמה רגעי כדורסל "טהורים" יש בה לעומת כמה בלגן ובית משוגעים מסביב למגרש. כולה 30 קבוצות, הרבה יותר קטנות בסגל שלהן מכל קבוצת פוטבול, הוקי או בייסבול, בסך הכל איזה 450 שחקנים בליגה ועדיין, נונסטופ של אקשן, כזה שגורם לדיון על מעבר של לברון ג'יימס לקבוצה אחרת, משהו ששיגע את העולם פעמיים בעבר, להפוך לעוד שורה זריזה לפני שממשיכים הלאה.

אפילו לברון הבין את חוקי המשחק החדשים וכאמור, הוציא את ההודעה הלקונית שלו הפעם. אין זמן ל"החלטות" ב-ESPN או למכתבי חזרה מרגשים בספורטס אילוסטרייטד (לי ג'נקינס, שעזר ללברון לכתוב את המכתב ההוא ב-2014, הצטרף לפני כמה חודשים לקליפרס והפך לרגע לסיפור בפני עצמו. כן, עד לשם הגענו). השאלה עכשיו, בעודנו מנסים לנשום לרגע ומקווים שתוך כדי כתיבת השורות האלה לא קרה עוד משהו ענק בליגה, היא "עד כמה זה טוב"?

הרי זה לא תמיד היה כך. הטקסט הזה לא יהיה מאלה שמתרפקים על העבר ואומרים "פעם היה כאן טוב יותר", אלא רק מאלה ששואלים את השאלה הזו ומציגים את העובדות: פעם זה לא היה כך.

תמיד היו בליגה דמויות גדולות מהחיים. כנראה שככה זה כשאתה משחק בענף בלי קסדות (בניגוד לפוטבול ולהוקי) ועם קצב ואתלטיות בולטת (בניגוד לבייסבול). כשרואים את הפרצוף שלך בתוך המצלמה וכשרואים מה אתה מסוגל לעשות עם הרגליים, הידיים והכדור, אתה יכול להפוך אפילו לאלוהים.

אבל האלוהים הזה הוא גם הדוגמה הכי טובה אולי לשינוי. כשמייקל ג'ורדן נתן בוקס באימון לסטיב קר במחנה האימון של שיקגו ב-1995, אף אחד לא שמע על זה במשך המון זמן וכולם התמקדו רק בכדורסל ובעונת ה-10:72 ההיסטורית ההיא. אפשר היה ליהנות מהרגע בשקט, מג'ורדן בגדולתו, מהתקפת המשולש והשילוב המושלם בין כל החלקים של שיקגו. בלי שקר ישלח ציוץ שרומז על כך שהוא רוצה לעזוב ובלי שסקוטי פיפן יזרוק אחרי האימון לכתבים "לפעמים מייקל מאבד את הראש" ויכניס את המערכת לסחרור.

קארים אכל למילווקי את הראש עד שנשלח בטרייד בדיוק לאן שרצה, ללייקרס. ג'רי ווסט נתקע בלייקרס הרבה יותר ממה שהוא רצה. האולסטאר ב-1964, עם האיום של השחקנים לא לעלות לפרקט עד שיקבלו זכויות, נותר סיפור קטן ומיתולוגי בתולדות הליגה. היום? תחשבו מה היה קורה אם זה היה מתרחש היום. לפני כמה שבועות השחקנים של שיקגו, אחת הקבוצות הגרועות בליגה, איימו לרגע לא להופיע לאימון וזה הפך לסיפור ענק.

תוסיפו לזה כל מיני טראש טוק שנשאר בין השחקנים על הפרקט לאורך שנים והיום, כשלברון זורק לווייד בסוף המפגש האחרון ביניהם "זה היה או כאן ב-LA, או בגארדן", כולם מנתחים תוך שעה איך הניקס פספסו את הצ'אנס להחתים אותו ותקבלו מבול בלתי פוסק של מידע ואקשן, חלקו מוצדק וחלקו סתם נועד למלא את זמן המסך והזמן הפנוי של מיליוני חובבי הליגה.

כאמור, זה לוקח הרבה תשומת לב מהדבר הפעוט לשמו אשכרה התכנסנו כאן, כדורסל. השעות בישראל הפוכות ולא פשוטות מן הסתם, אבל בתור מי שמסקר את הליגה בשנה פלוס האחרונות מארצות הברית ויושב כל לילה לראות כמה וכמה משחקים, אני יכול להעיד על שני דברים: ראשית, לפעמים עד שהמשחק הראשון של הערב מתחיל, כולם כבר עם הלשון בחוץ מרוב סיפורים ועניינים שאירעו לאורך היום ולאף אחד כבר אין ממש אוויר או אנרגיות לשבת ולראות כדורסל.

שנית, הכדורסל ממש, ממש, ממש טוב. אולי הכי טוב שהיה ב-30 השנים האחרונות. אולי הכי טוב שהיה אי פעם. כמעט לכל קבוצה יש לפחות שחקן אחד ששווה לפתוח בשבילו את הטלוויזיה. לחלק מהקבוצות יש יותר מאחד כזה והמאצ'אפים מדהימים. כל לילה יש לפחות משחק אחד עצום, עם מלא באזז מוצדק סביבו. ועוד לא הגענו אפילו לנקודת האמצע של העונה ולא התחלנו להתחמם לקראת הפלייאוף.

ככה נוצר פרדוקס. כולם רוצים עוד ועוד כדורסל, אבל העוד ועוד כדורסל מייצר גם עוד ועוד הסחות דעת והכיוון אליו הדברים הולכים ברור. המצב לא ישתנה. אם כבר, הוא רק יילך ויקצין עוד יותר. כרגע קווין דוראנט תוקף כל מיני אנשים דרך חשבונות סודיים ולברון מדי פעם שולח איזה "סאב טוויט", מסר סמוי שעוקץ חבר כזה או אחר לקבוצה, אבל בינתיים מדובר רק בשחקנים.

מה יקרה בעוד כמה שנים, כשאותם שחקנים יפרשו ויהפכו לאנשים משפיעים בקבוצות הבכירות בליגה. לא עוד ציוצי מג'יק ג'ונסון גנריים של "כדורסל הוא משחק קבוצתי ויפה", אלא אנדרלמוסיה בלתי נגמרת בין כל הגורמים ובעלי התפקידים ב-NBA. כזו שעלולה באמת להשאיר את הכדורסל כתירוץ, כמחולל בלבד ולא כעניין המרכזי.

הדפס