משחקי הכאוס: כך נולד הטרייד ששינה את ה-NBA

מי שחושב שלטורונטו ולמסאי יוג'ירי "לא היה מה להפסיד" כשעשו את העסקה על קוואי לנארד, לא זוכר איפה עמדנו רק לפני שנה. ההימור שנשיא הרפטורס לקח, והצעדים המאד לא קונבנציונליים שהגיעו לאחר מכן, סידרו לו ולקנדים אליפות היסטורית. סורוקה מסכם

ערן סורוקה
ערן סורוקה  14.06.19 - 12:00
תחילת כתבה

אחד הביטויים שעדיין אין להם תרגום מספיק טוב בעברית הוא Thriving on chaos. לקרוא לזה "מתעלים בבלאגן" נשמע כמו תיאורו של המאבטח שמצליח לקטוע קטטת כיסאות פוטוגנית בפארק מים ישראלי בשבת מיוזעת של חודש יוני, ועושה עוול למשמעות האמיתית - היכולת לנצל את חוסר הוודאות מסביב, לטובתך או לטובת הארגון שבו אתה עובד, ולהפיק מכך תועלת.

מסאי יוג'ירי הוא אחד כזה, למשל, ש-Thriving on Chaos.

אחרי הדחות כואבות בזו אחר זו, בדרך כלל מול נחת זרועו של לברון ג'יימס, נשיא טורונטו רפטורס היה יכול לקבל את רוע הגזירה, להבין שנידון לחיים נטולי אליפות כמו הניקס והפייסרס של שנות ה-90, שהתנפצו שוב ושוב מול מייקל ג'ורדן או האקים אולאג'ואן ושאקיל אוניל, ופשוט להמתין שקינג ג'יימס יעזוב. אבל יוג'ירי החליט לפטר את מאמן העונה דוויין קייסי ולמנות במקומו את ניק נרס, שמעולם לא היה מאמן ראשי ב-NBA, ואז ללכת ולנצל סיטואציה הזויה במועדון המסודר ומעורר הקנאה ביותר בליגה, כדי להביא את הרפטורס למקום שמעולם לא היו בו קודם.

הטרייד עצמו של קוואי לנארד מסן אנטוניו, מסכמים עכשיו בביטחון, היה משהו שכולנו היינו עושים בלי לחשוב פעמיים. מי היה מוותר על הזדמנות להביא את השחקן הטוב ביותר בפלייאוף 2019? ואיך גרג פופוביץ' מרגיש עכשיו, הא? אז זהו, שפופוביץ' יכול להרגיש שותף להישג הזה של טורונטו רפטורס; ההתנהלות שלו ושל הצוות שלו - שהייתה, במידה רבה, זהה להתנהלות שהביא אותו לשישה גמרים וחמש אליפויות על פני שלושה עשורים שונים - הייתה בדיוק זו שהולידה את הכאוס, שהוביל לטרייד, שהוביל לתוצאה שרק מעטים, ובהם יוג'ירי עצמו, יכלו לדמיין.

לנארד, עוד בימיו בסן אנטוניו אף אחד לא ציפה שיגיע לטורונטו (getty, Mark Sobhani)
לנארד, עוד בימיו בסן אנטוניו אף אחד לא ציפה שיגיע לטורונטו (getty, Mark Sobhani)

בנאדם, אתה משחק?
במשך שנים, פופוביץ', המנג'ר אר.סי ביופורד והצוות הניהולי של הספרס התעקשו שהם יודעים טוב יותר מכולם מה השחקנים שלהם צריכים, מתי הם בריאים ומתי עליהם לנוח, ואיך לגרום להם להניח בצד את האגו. שום דבר בתחילת הקריירה של קוואי לא רמז על ההמשך: הוא צמח בתוך המערכת המגוננת, ניזון מהכוכבים הוותיקים ומהרוח שלהם, סגור ומופנם, ושיחק כדורסל המבוסס על יסודות מושלמים. במובנים רבים, נראה שאין יורש ראוי ממנו ל"רובוט" הקודם של הספרס, טים דאנקן. אבל אז, ביתרון עצום על הווריירס במשחק 1 של הגמר האזורי 2017, זאזא פאצ'וליה לא רק הרס לו את הרגל; נראה שהנחיתה גם הזיזה משהו בחיווטים של לנארד עצמו.

היום מוזר להיזכר בזה, אבל קוואי של 2017/18 היה התגלמות של כל מה שרע בדור ה"מפונק", יש שיגידו, של שחקני ה-NBA. אל מול צוות רפואי ששימר בניילון פצפצים את הקריירות של דאנקן, טוני פארקר ומאנו ג'ינובילי עמוק אל תוך העשור הרביעי לחייהם, לנארד ואנשיו התעקשו על מומחים משלהם. אל מול מאמן ומנג'ר שידעו לנהל כוח אדם באופן שגרם לכל מי שעבר אצלם במשרד לקבל ג'וב בקבוצה אחרת, לנארד ניהל בפועל את הרוטציה של הספרס ושותף ב-9 משחקים בלבד. אל מול תרבות ארגונית שמקדשת הצלחה ואחווה קבוצתיים, קוואי גר חודשים ארוכים בניו יורק, הרתיח את חבריו לקבוצה בהתנהלותו, ואפילו לא בא לבקר כדי לתמוך בהם בפלייאוף.

וכך, כאשר יוג'ירי החליט לשים את טפריו על The Klaw, היו המון סימני שאלה סביב לנארד. האם הוא בריא? האם אי פעם יהיה בריא? האם זה המודל של מנהיג שיכול להוביל קבוצה? אגב, סימני השאלה האלה לא נעלמו לחלוטין גם במהלך העונה הזאת. מילא האוהדים, שחלקם קנו כרטיסים במאות דולרים כדי לבוא למשחק וגילו בחימום שהשחקן הנערץ עליהם החליט היום לשבת באזרחי; שחקני הרפטורס, כך סיפר מייקל גראנג' באתר sportsnet.ca, היו בערפל אף הם.

"פעמים רבות היינו מגלים אם הוא משחק או לא רק 5 דקות לפני היציאה לחימום", הודה פרד ואן וליט בשבוע שעבר, "הייתי שואל אותו 'בנאדם, אתה משחק?', ואם היה עונה שלא, הייתי לוקח עוד זריקות כי המשמעות היא שהייתי פותח בחמישייה. בדיעבד, בנקודת הזמן הנוכחית, הכל נראה הגיוני. תוך כדי העונה כולנו חרקנו שיניים, לכולנו כאב, לכולנו היו ימים מעצבנים בעבודה. הייתי שמח לנוח קצת בעצמי, אבל לקבוצה הייתה תוכנית, ואתה סומך על הצוות הרפואי, והיא עבדה".

רובוט, השחקנים לא תמיד ידעו אם הוא מתלבש או לא (getty, Ezra Shaw)
רובוט, השחקנים לא תמיד ידעו אם הוא מתלבש או לא (getty, Ezra Shaw)

שגר אותי למעלה, סקוטי
המשחק האייקוני ביותר של לנארד בסדרת הגמר היה, למרבה האירוניה, משחקו ה-82 בלבד העונה. פעם השתתפות ב-82 משחקים, או 100% מהעונה הסדירה, הייתה סמל להתמדה, לחריצות, למוסר עבודה, להקרבה. היום, כאשר הכדורסל מהיר יותר - ושחקנים רצים יותר במהלך כל משחק, עד לסך מצטבר של כ-6 משחקים נוספים בעונה, בהשוואה ל-2013/14 - השתתפות ב-82 משחקים היא הישג שראוי עוד יותר להערצה, אבל לא בטוח שהדבר הנכון ביותר לעשות כשמדובר בכוכבים שצריכים לשמור על עצמם למאני טיים.

קבוצות רבות מעדיפות לבחור בפילוסופיה של "ניהול עומסים", ואף קבוצה לא עשתה זאת בצורה בוטה ופומבית יותר מהרפטורס. זה קרה בזכות הצוות הרפואי, בראשות סקוטי אלכס מק'קצ'ני, שהפך ממורה לספורט ידוע לשמצה בשנות ה-70 לאיש שהציל לשאקיל אוניל את הקריירה, לקח 5 אליפויות עם הלייקרס, אבל שוחרר על ידיהם בזמן ההשבתה של 2011 כדי לחסוך עלויות, וצורף לרפטורס על ידי בריאן קולאנג'לו. מק'קצ'ני היה שם מהפגישה הראשונה עם קוואי ואנשיו, והקבוצה הקנדית החליטה לצאת מגדרה כדי לשמח, לשמר ולתקן את החיווטים של הרובוט חסר הרגשות.

קוואי החמיץ יותר מרבע ממשחקי העונה הרגילה, מה שגרם לכך שעל הפרקט נוצרו לקבוצה שתי זהויות שונות - זו שנותנת את הכדור ללנארד ו"לך תעבוד, בנאדם", וזו שמניעה כדור ומקבלת תרומה מכולם. בדקות בהן קוואי על המגרש, טורונטו מסרה אסיסטים רק בכ-57% מסלי השדה שלה, מה שהיה מדרג אותה במקום ה-25 בליגה, נתון שלא השתנה בפלייאוף; בדקות בהן קוואי נח, הרפטורס מסרו אסיסטים ב-63.4% מסלי השדה, שווה למקום החמישי בליגה; בפלייאוף הנתון הזה נסק לאיזור 70 האחוזים!

התוספת של מארק גאסול - עוד טרייד שבו יוג'ירי ניצל כאוס, הפעם בקבוצה שעברה תוך חודשיים מהתמודדות על המקום הראשון במערב לטנקינג - חיזקה ושיפרה דווקא את הזהות נטולת קוואי, שסיימה את העונה עם מאזן 5:17, אחוז הצלחה גבוה יותר מאשר במשחקים עם לנארד. בפלייאוף, שתי הזהויות הללו כבר התמזגו לאחת, קטלנית וחדשה: הכדור נע במהירות ובחוכמה בשיגרה, אבל כשהזריקות לא נכנסו, כמו ברבע הראשון של משחק 4, קוואי לקח אחריות ועשה קסמים לבד.

במילים אחרות: הרפטורס הגיעו לתוצאה הטובה ביותר על ידי שיטה שבעיני רבים מאיתנו, כולל בעיניו של ואן וליט, נראתה קצת עקומה. אם הזריקה של קוואי קופצת החוצה נגד פילי והרפטורס מפסידים בהארכה ומודחים, אף אחד לא היה מדבר על הפילוסופיה הזו כרגע. אבל כשאתה לוקח הימורים אמיצים כמו יוג'ירי, כנראה שמגיע לך שהמזל ינחת בצד שלך.

יוג'ירי, החלטות אמיצות אך שקולות (getty, Andrew D. Bernstein)
יוג'ירי, החלטות אמיצות אך שקולות (getty, Andrew D. Bernstein)

"קוואי בחיים לא ישחק בטורונטו"
ואיך מרגיש דרוזן כיום, אגב? במקומו, הייתי מרגיש סיפוק עצום ושותפות מלאה. אם לא היה מביא את עצמו לרמה של אולסטאר, ואם לא היה ממעט להחמיץ משחקים (ב-9 עונות ברפטורס הוא שותף ב-93% ממשחקי העונה הרגילה, או 675 במספר, מקום 8 בליגה באותה תקופה ושני רק לג'יימס הארדן מבין הכוכבים), ואם לא היה נעדר מ-14 משחקים בלבד בשלוש העונותיו האחרונות, כנראה שפופוביץ' לא היה רוצה אותו בטרייד, ולנארד מעולם לא היה נוחת בטורונטו.

הספרס, כך דווח, ויתרו על הצעה מפתה יותר מהלייקרס, כזו שהייתה מסדרת אותם מצוין לטווח ארוך. חבילה שכוללת למשל את ברנדון אינגרם, קייל קוזמה וג'וש הארט, פלוס כמה בחירות סיבוב ראשון, הייתה מעניקה לספרס אופק טוב יותר 10 עונות קדימה מאשר דרוזן. אבל על פי הדיווחים מסן אנטוניו, פופ, שונא לייקרס בנשמה, היה מסכים לוותר על הטחול שלו לפני האפשרות שיחזק את החבורה השחצנית מהוליווד ביהלום שהשקיע שנים בליטושו.

רוב העסקאות הגדולות של הקיץ מתבצעות בשבוע הראשון, גג השני, של חודש יולי. כאשר הטרייד של לנארד יצא לפועל, היינו ב-18 בחודש. נראה היה שסיפור קוואי בספרס מתקרב למבוי סתום. לטורונטו "לא היה הרבה מה להפסיד"? באותם ימים, כך דווח, לנארד רצה לעבור רק ללוס אנג'לס ובעדיפות ללייקרס. שון דוויני מהספורטינג ניוז, בהסתמך על מקורותיו, אף פרסם כי השחקן בכלל לא מעוניין בלהגיע לטורונטו, והבהיר שאין לו מה לחפש שם ושהוא מוכן גם לשבת בחוץ כל העונה.

דמיינו לעצמכם מה סיטואציה כזו הייתה עושה לרפטורס, לקייל לאורי (שהוויתור על הפרטנר גרם למשבר אמון בינו לבין הנשיא), לרזומה של יוג'ירי שהיה מקבל מועדון מרוסק בדרך לבנייה מחדש, ולקוואי עצמו. למרבה המזל - אלא אם קוראים לכם ג'ואל, יאניס או סטף - כולם ירדו מהעץ.

זה היה הימור מהסוג שמרים אותך לשמיים או מרסק אותך. רק שבמשך שנים, יוג'ירי משדר ביטחון עצמי, יש שיאמרו מופרז, שהרפטורס יהפכו למועדון שכוכבים רוצים להיות בו. את הטמפרטורה בחוץ הוא לא הצליח לשנות, וגם היום איש לא מבטיח שלנארד יישאר. אבל כל מה שהתרחש בעיר סביב קוואי - מהמסעדות שמאפשרות לו לאכול בחינם כל החיים, דרך התושבים המקסימים שמסרבים לתת לצוות של ג'ימי קימל את הטראש-טוק על הווריורס, וכלה בעשרות ה"ג'וראסיק פארקס" שקמו ברחבי קנדה כדי להראות שמאחורי הקבוצה הזו עומדת מדינה שלמה - מציגים לליגה ולשחקניה תדמית אחרת לגמרי מזו של העיר שאירחה אולסטאר ב-2016 במינוס 23 מעלות צלזיוס.

מסאי יוג'ירי הוא בחור של Thriving on chaos. חושב מחוץ לקופסה, מזהה הזדמנויות, מעדיף לכוון לכוכבים על פני לשמר דרך טובה אבל לא מצוינת. במצעד האליפות הקרוב, כמעט כל מנג'ר בליגה כבר יחלום להיות כמוהו.

ההימור בסופו של דבר השתלם בזכות פלייאוף נהדר (getty, Ezra Shaw)
ההימור בסופו של דבר השתלם בזכות פלייאוף נהדר (getty, Ezra Shaw)
הדפס