התקפת מעבר: כך הווריורס יאבקו שוב על האליפות

טרייד על דיאנג'לו ראסל, הרצת הצעירים והכנה לקראת הדראפט המשמעותי הראשון מזה שנים: השבר בידו של סטף קרי מעמיד את גולדן סטייט, סגנית האלופה למי ששכח, בפני מציאות קודרת, אבל הם עוד יכולים לצאת ממנה מחוזקים. סורוקה על ה"תהליך" בווריורס

ערן סורוקה
ערן סורוקה  31.10.19 - 14:10
תחילת כתבה

הציפיות מסן אנטוניו של אותה עונה היו גבוהות מאוד. שון אליוט, ויני דל נגרו, אייברי ג'ונסון, דומיניק ווילקינס הקשיש שהגיע לתת עזרה, כולם היו אמורים להיות הצוות המסייע שיעזור לדייויד רובינסון למשוך את הקבוצה סוף סוף לגמר, ואולי לאליפות היסטורית, עונה אחת אחרי שרק יוטה של סטוקטון ומאלון עצרה את הקבוצה של בוב היל, שניצחה ב-59 משחקי עונה רגילה, בפלייאוף.

ואז, עוד בקדם העונה של 1995/96, לרובינסון נדפק הגב, ולספרס נדפקה העונה. המאמן בוב היל פוטר, ובמקומו לקח את המושכות המנהל הבכיר במועדון, שמעולם לא כיהן קודם לכן כמאמן ראשי ב-NBA – בחור בשם גרג פופוביץ'. הספרס ניצחו ב-20 משחקים בלבד באותה עונה, רק שאז הגיע הדראפט, ופופוביץ' בחר במקום הראשון בשחקן פנים בשם טים דאנקן.

קר ופופ. עונת 96/97 תעלה בשיחות (Getty)
קר ופופ. עונת 96/97 תעלה בשיחות (Getty)

אימפריות, כמו היד של סטף קארי כשניסה לבלום לפנות בוקר את הנפילה במשחק נגד פניקס, יכולות להישבר מהר. רק שלפעמים, זו רק התחלה של משהו אחר. סטיב קר, שלקח אליפות באותן שנים עם הבולס, הגיע מאוחר יותר לשחק אצל פופוביץ', ממנו שאב הרבה ידע על ניהול ואימון. מחר בלילה, בין שישי לשבת, בלילה הראשון בלי קארי, הוא יפגוש את פופוביץ' כשזה יביא את הספרס שלו למשחק בצ'ייס סנטר. לא שחסר לשניהם על מה לדבר בשוטף, בהתחשב בקשר החזק ממילא ביניהם, אבל עונת 1996/97 ההיא תעלה לא מעט בשיחות שלהם בימים הקרובים.

פנו את הדרך לג'ורדן פול
כבר ראינו התרסקויות של קבוצות שהיו במעמד שושלת. ואזהרת ספוילר: זה לא מחזה נעים. שיקאגו של 1999, אחרי הפרישה השנייה של ג'ורדן, ניצחה ב-13 מתוך 50 משחקים בעונת השביתה המקוצרת, קלעה 81.9 נקודות לערב והיתה הקבוצה הגרועה בליגה. טוני קוקוץ' היה היחיד שם עם יותר מ-12 נקודות למשחק. קליבלנד עברה את זה פעמיים אחרי עזיבת לברון ג'יימס: בין 2011 ל-2014 הם שברו שיאי עליבות, כולל 26 הפסדים רצופים, ורק בעונה שעברה צללו למעמקים כשקווין לאב והווטרנים מעידן לברון לא כל כך ידעו מה לעשות עם עצמם, עד שמכירת החיסול התחילה.

חלק גדול מהקבוצות ששולטות בליגה בונות את עצמן לטווח קצר, לפעמים (כמו במקרה של הבולס) מתוך ידיעה שתכף לאנשים יימאס אחד מהשני והכל ייגמר. והן יודעות את מה שסטיב קר ילמד בחודשים הקרובים בדרך המבאסת: הדרך להיבנות מחדש עוברת דרך הקרקע.

אגב קרקע, הבעיה העיקרית כרגע של הווריורס היא בכלל שיווקית. זו היתה אמורה להיות עונת פתיחה חלומית בצ'ייס סנטר בסן פרנסיסקו, שנבנה בהשקעה של מיליארד דולר. אוהדים שרצו מנוי עונתי התבקשו לרכוש זיכיון על מושב ל-30 השנים הקרובות. על בידור טוב, מה לעשות, צריך לשלם. ועכשיו? מחירי הכרטיסים הגבוהים ממש, אבל ממש, לא יצדיקו צפייה בתבוסות ביתיות כאשר דאמיון לי, ג'ורדן פול, אריק פסקל וקיי באומן (לא המצאתי את השמות האלה, נשבע) ינסו לעמוד בכבוד מול קוואי לנארד, ג'יימס הארדן, יאניס אנטטוקומפו או לברון ג'יימס, ולרוב ממש לא יצליחו. אי אפשר להאשים את הווריורס בחזירות – הכל בסוף עניין של היצע וביקוש – אבל בידור טוב לא יהיה שם העונה.

מי יודע לזהות את הפרצופים שבתמונה? (Getty)
מי יודע לזהות את הפרצופים שבתמונה? (Getty)

בתפקיד טרבולטה: דריימונד גרין
הווריורס פתחו את העונה עם שאיפות צנועות יחסית, לקבל את קליי תומפסון אחרי האולסטאר כשהם מסתובבים באיזור 50 אחוזי ההצלחה ואז להמריא איתו לפלייאוף. הידיעה על כך שתומפסון כנראה לא יחזור הנמיכה את הרף, ופתיחת העונה המזעזעת עם התבוסות לקליפרס ולת'נדר העמידה את קר בפני ריאליטי צ'ק רציני. הפציעה של סטף לפנות בוקר לפחות מעמידה מול העיניים של המאמן והמועדון כולו מראה, ומהצד השני משתקפת מציאות עגומה וקודרת: עכשיו, רשמית, זו הולכת להיות שנת בנייה מחדש.

כעת באמת אין מה לחכות לתומפסון. שינוח ויחלים כמו שצריך. אבל יש החלטות קשות יותר לקבל. דיאנג'לו ראסל, שהובא כדי למלא את מקומו של קליי לצד קארי ולחלוק איתו בנטל ההובלה, נשאר עם דריימונד גרין וחבורת שחקני משנה בקבוצה שהגג שלה הוא 30 ניצחונות. גרין, שיחפש מישהו עם ה-DNA של הווריורס לצדו, ייראה כמו הגיף המפורסם של ג'ון טרבולטה, מביט לכאן ולשם, הלוך וחזור. המשחק המשמעותי הבא של הווריורס יהיה אי שם באוקטובר 2020, ולשם צריך לכוון עכשיו. מה שאומר – המנג'ר בוב מאיירס צריך להתחיל מהערב בטלפונים כדי למצוא אחד משני דברים על ראסל: שחקן 3&D (הגנה ושלשות) איכותי, או סנטר חזק עם קליעה מבחוץ שיוכל להשלים את דריימונד.

מאיירס כבר השיג את שלו מסיטואציה עגומה למדי – זו בה קווין דוראנט אמור היה לעבור לברוקלין כשחקן חופשי ולהשאיר את הווריורס בלי כלום ביד – ועכשיו זכה בטרייד צ'יפ לא רע בכלל. ראסל אמנם מגיע על חוזה מקסימום, אבל בשל גילו מדובר רק על כ-117 מיליון דולר לארבע עונות. בהתחשב בכך שמדובר בשחקן טופ-30 בליגה בן 23 בלבד, אחרי עונה מצוינת בברוקלין, יהיו מספיק קבוצות שישמחו לשים עליו את ידן. כרגע הוא פשוט לא מתאים למה שהווריורס צריכים – הווריורס פשוט צריכים להפסיד, ולדאוג שבעונה הבאה יהיו סביב קארי, תומפסון וגרין שחקנים שיתאימו לפילוסופיה של המועדון.

עונת 2020/21, שלב האודישנים
הודות לחוקי תקרת השכר ולכך שהווריורס מתחו את השמיכה שלהם עד לקצה, מאיירס וקר נאלצו להתפשר השנה על חלקי חילוף זולים וצעירים מאוד. עכשיו החיסרון הופך ליתרון – המטרה העיקרית של המאמן עד סיום העונה היא לבדוק מי מהם יכול לעלות מהספסל בקבוצה של העונה הבאה, בלי קשר לתוצאות. אין לחץ לנצח, אפשר לתת להם זמן לרוץ יחד ולהרוויח אותם לעונה הבאה כשהם כבר מבושלים יחסית.

נכון שלהפסיד בכוונה זה לא ספורטיבי, אבל את קר והווריורס אף אחד באמת לא יאשים – והם לא הולכים להפסיד בכוונה, אלא פשוט לשחק עם מה שיש להם; היריבות כבר ידאגו למלא את טור ההפסדים. הקבוצה שהתמזל מזלה כשמינסוטה בחרה בדראפט 2009 שני רכזים רצופים אבל השאירה להם את סטף, כאשר 34 בחירות חלפו בדראפט 2012 עד שהוקרא שמו של דריימונד גרין, כאשר הזינוק האסטרונומי בתקרת השכר נפל בדיוק על הקיץ שבו לקווין דוראנט נמאס לשחק עם ראסל ווסטברוק באוקלהומה סיטי – מגלה עכשיו איך זה להיות בצד השני. לפחות הדראפט הקרוב צפוי להיות איכותי.

כן, העונה הזו גמורה, ויהיה קשה להתרגל לפלייאוף בלי סטף – היי, שרדנו לא רע את הפלייאוף הראשון מזה 13 שנים בלי לברון – אבל השושלת של הווריורס, כמו שקרה לחברו הטוב של קר לפני 22 שנים, דווקא עשויה לצאת מזה מחוזקת. בתחילת יוני אף אחד לא היה מאמין שכבר בסוף אוקטובר נכתוב משפט כזה, אבל הנה הוא בא: עם קארי ותומפסון בריאים, דריימונד גרין אחרי קיץ של מנוחה, שחקן איכותי שאפשר להשיג על ראסל, ובחירת טופ-4 בפוטנציה בדראפט – הווריורס של 2020/21 יכולים שוב למצוא את עצמם נאבקים על אליפות.

הדפס