ווינר לנצח: בראיינט משאיר לכולנו חור בלב

יש אנשים כל כך מצליחים שאי אפשר לדמיין אותם מפסידים, ובטח לא מתים ונעלמים לנו. קובי בראיינט היה אחד מהם. ירון טלפז על קריירה של מנצח ותמונה שתישאר בזכרון לעד

ירון טלפז
ירון טלפז  27.01.20 - 16:11

איך ייראה הפסל שלו מחוץ לסטייפלס סנטר? האם יש תנועת כדורסל אחת שתתאר אותו או שדווקא הפסל צריך לשקף את אותה תמונה מפורסמת שלו עומד על שולחן המזכירות ושואג עם הידיים פרושות לצדדים וכובע הבייסבול על ראשו אחרי שזכה באליפות של 2010? אצל מג'יק הפסל מראה ניהול מתפרצת, בדרך למסירה מושלמת. אצל שאק זה דאנק אימתני, קארים – הסקיי הוק המפורסם.

אבל אצל קובי, מעל כל הכדורסל הפנומנלי והשלם כל כך יש תכונה אחת מייצגת: הווינריות. והתמונה הזו, של האליפות החמישית אבל השניה בלי שאקיל היתה האחרונה ואולי הכי מנצחת שלו. לצערו ולצערנו, לא נראה את קובי חווה את חשיפת הפסל שלו. נאום היכל תהילה לפנתיאון, בטוח שהוא היה נותן שם נאום שווה פנתיאון, נלקח מאיתנו, ממנו, ממשפחתו וחבריו.

שחקני כדורסל עולים דרגות בפרמטרים שונים. אחד הפשוטים שבהם: המחשבה שעוברת לנו בראש כשהכדור אצלם ביד ונזרק לסל. ייכנס או לא? אצל קובי, כמעט תמיד, המחשבה היתה שזה נכנס. ובאותה מידה המחשבה היתה שהוא ינצח. באחד על אחד, בסוף המשחק, הוא ינצח. גם אם הוא קולע 6 מ-24 זריקות במשחק שביעי בסדרת הגמר מול בוסטון. גם אם הוא עוד לא בן 22 ושאק יצא עם שש עבירות וצריך בוגר שייקח אחריות בהארכה במשחק מכריע בגמר מול אינדיאנה.

"עליי" הוא כל כך אהב לומר, I got this הוא אמר לעצמו מגיל צעיר ובניגוד לרוב בני האנוש, עמד במילה. גם אם הוא מתמודד על פרס אוסקר בימים שאחרי הכדורסל עם סירטון נדיר ביופיו. הוא פשוט היה מנצח. ולכן העולם בהלם. לא רק בארה"ב ולא רק בספורט. יש אנשים כל כך מצליחים שאי אפשר לדמיין אותם מפסידים, ובטח לא מתים ונעלמים לנו. זה לא הגיוני.

התפרסם עוד בתיכון (Getty)
התפרסם עוד בתיכון (Getty)

הוא התפרסם כבר בימים שלו בתיכון לואר מריון בפילדלפיה. אחרי ילדות באיטליה עם אבא ששיחק כדורסל באירופה וצפיה בקלטות וידאו של מג'יק ולארי ומייקל בשנות השמונים הוא הפך לסקורר נדיר בבית ספר אבל עוד אחד שמגיע אחרי קווין גארנט במטרה לעשות את הקפיצה ישירות מהתיכון למקצוענים. זה היה צעד בוסר אז, הימור גדול. הוא חשב על אוניברסיטת דיוק של מייק ששבסקי אבל החליט, עם ביטחון מופרז אופייני, שהוא לא צריך שלבי ביניים. פילדלפיה היתה יכולה לבחור בשחקן המקומי אבל הלכה על אחד, אלן אייברסון. מינסוטה בחרה חמישית את ריי אלן.

הימים היו שונים אז – פחדו מהפוטנציאל הלא ידוע, מהימורים גדולים. ניו ג'רזי נטס (כך הם נקראו לפני המעבר לברוקלין) התלבטו לגביו אבל בחרו בקרי קיטלס במקום השמיני גם כי משפחת בראיינט העבירה מסרים שהוא לא רוצה לשחק בסביבה הקרובה ורוצה להגיע להוליווד. הם היו הקבוצה האחרונה בדראפט ההוא שחיפשה גארד. כאילו שזה מה שחשוב בדראפט – לבחור שחקנים לפי תפקיד – נו מילא. ואז התכנית של "צוות קובי" להגיע ללייקרס יצאה לפועל. שארלוט בחרה בו במקום ה-13 והעבירה אותו לצהוב-סגול תמורת סנטר לגיטימי, מצוין ומוכח, ולאדה דיבאץ. ג'רי ווסט הגאון היה כמובן אדריכל המהלך הזה עבור הלייקרס. הוא ראה אותו באימון אחד על אחד מול מייקל קופר שכבר פרש ולפי האגדה, הספיקו לו 10 דקות להכריז: "הוא השחקן הטוב בדראפט". הוא צדק גם בדיעבד, כשיודעים שמדובר באחד הדראפטים הטובים בהיסטוריה.

השנים הראשונות כללו התאקלמות והמון חוצפה. זרק ארבעה איירבולים מכריעים במשחק הדחה בסדרת פלייאוף בה הובסו על ידי יוטה ג'אז. במשחק האולסטאר הראשון שלו ניפנף את קרל מאלון מחסימה שסידר לו כי הוא קובי – לא צריך עזרה ממייצר החסימות הגדול בהיסטוריה אלא מעדיף בידוד. שאק והוא הפסידו בשלושה פלייאופים רצופים. עד שהתבגרו ופיל ג'קסון הגיע. או שזה היה להיפך: ג'קסון הגיע עם יוגה, מדיטציות וקריאת ספרים מעוררי השראה ואז הם התבגרו. וזכו בשלוש אליפויות רצופות.

עיקר המאמץ לקראת סוף השושלת ההיא של הלייקרס היה להרגיע את השור הצעיר קובי שהרגיש בכלוב. להסדיר את היחסים שלו עם שאק כי קובי הרגיש שהקרדיט לא מגיע אליו, שהוא רק מספר 2 ושהוא נותן הכל, עובד מהבוקר עד הלילה הכי קשה שיש ושאק מגיע עם עודף משקל, לא בכושר. זה הטריף את קובי והוא רצה לבד. הם התרסקו בסדרת הגמר של 2004 מול דטרויט וקובי הכריח את ג'רי באס, הבעלים המנוח, להחליט בינו ובין שאק. הוא הלך עם הגארד הצעיר לכמה שנים קשות.

עם שאק. רצה להוכיח שהוא יכול לבד (Getty)
עם שאק. רצה להוכיח שהוא יכול לבד (Getty)

פרשת האונס היתה כתם איום ונורא. קובי עבר ניתוח ברגל במרפאה בקולורדו בקיץ 2003 ולפי האישומים, אנס עובדת של המלון בת 19. הוא נעצר והואשם והעולם הוכה בהלם. הוא טען ליחסים בהסכמה והיא טענה שרק הסכימה בהתחלה. אחרי משפט לא קצר התובעים ביטלו את האישומים כשהנערה סירבה להעיד. בהמשך היא הגישה נגדו תביעה אזרחית שהסתיימה בהסדר מחוץ לבית המשפט. זה נמשך עד 2005. בראיינט היה מפסיד משחק או שניים כדי להגיע לדיון המשפטי ואז חוזר לקלוע 40 או 50.

כחלק מההסדר הוא התנצל במסיבת עיתונאים בפני הנערה – לא הודה באשמה אבל הודה שהבין שהיא הרגישה שלא הסכימה. ואשתו ונסה ישבה לידו. היתה להם בת אחת אז, נטליה. קובי שיקם את מערכת היחסים עם ונסה ולפי כל העדויות, הפך לאיש משפחה, אב ובעל למופת. ג'יג'י נולדה ב-2006. וזה כל כך עצוב שאפשר לכתוב ג'יג'י בראיינט וכולנו יודעים מי היא. אחרי שתי הבנות האלו הגיעו עוד שתיים בימים שאחרי הפרישה. קובי ויתר על הליכה למשחקים של הלייקרס העונה כדי להיות עם הבנות. לבלות עם המשפחה כדבריו כי "אלו ימים שלא יחזרו". אמר וצדק.

קובי הכדורסלן והאדם בימים ההם עבר מטמורפוזה. הוא נהיה האיש הרע, הבלאק ממבה. הוא הפך למכונת סלים עוד יותר גדולה. רצפי משחקים של 40+ נקודות בימים שלא הפציצו שלשות. רצפים של סלי ניצחון. משחק ה-81 נקודות מול טורונטו. פיל ג'קסון שוב היה המאמן ולאט לאט החדיר בקובי את ההבנה שרק עם החברים יבוא שוב התואר. רק אם באמת יידע להפוך את השחקנים שלידו לטובים יותר – ינצח. בקיץ 2007 עבר לגופיה 24 במקום 8 כי היה צריך התחלה חדשה מהכל. מפרסמים חזרו לעבוד איתו. והם חזרו לנצח אחרי שפאו גאסול הגיע בטרייד שערורייתי ב-2008. הם הגיעו לגמר והפסידו לסלטיקס. קובי קיבל עוד שיעור בקבוצתיות וחזר מנהיג יותר בעונה לאחר מכן. עם גבוהים כמו גאסול, למאר אודום ואנדרו ביינום שידעו למסור אחד לשני, קובי נהנה מצוות מסייע נהדר.

בבית המשפט. עבר מטמורפוזה (Getty)
בבית המשפט. עבר מטמורפוזה (Getty)

הם ניצחו את אורלנדו ב-2009 וכמה לחץ השתחרר מהממבה האלוף. סוף סוף הוא זכה באליפות שהיא שלו. כשהוא השחקן המוביל בצורה ברורה. עם תואר רביעי הוא עלה גבוה לצמרת של גדולי כל הזמנים ובמיוחד כשהאליפות הגיעה ככה, כשהוא המוביל. שנה מאוחר יותר, ב-2010, הם שוב פגשו את הסלטיקס של גארנט, פירס ואלן. היה להם מזל כי קנדריק פרקינס נפצע והוא היה מאד משמעותי. והיתה להם את הרוח של קובי, ההיא שנותנת תחושה של ניצחון תמידי באוויר. גם כשהוא קולע 6 מ- 24 במשחק 7 רע – שיכול היה להוריד אותו מדרגות האולימפוס אליהן התקרב.

כשהיה נדמה אי שם ברבע הרביעי שהסלטיקס ייקחו את הטבעת השניה שלהם בקדנציה הזו על חשבון קובי, הוא הצליח לצאת מהמשבר. עם מנטליות הממבה שלו, שהכדור שייך רק לו, ידע לשאוב 15 ריבאונדים ביום קליעה לא טוב ודקה לסיום, כשהסלטיקס שוב שלחו אליו דאבל טים (למרות שעמד מחוץ לקשת והיה עם 0 מ- 6 מהשלוש), הוא מצא את רון ארטסט לבד. ארטסט היסס, אבל זרק וקלע שלשה מכריעה. קובי קיבל קרדיט גם על המסירה וגם על העובדה שהמנהיגות שלו תרמה לביטחון של ארטסט לקחת זריקה כזו. עכשיו לקובי כבר היו 5 טבעות אליפות, כמו מג'יק, אחת פחות ממייקל ואחת יותר משאק. זה היה הסיפור – אחת יותר משאק.

הוא היה מנייאק. טראש-טוקר תחרותי ברמות של מייקל. רצה להיות "הלייקר הגדול בכל הזמנים". היה לו חשוב להצליח יותר משאק ולא הסתיר זאת. הוא הסתכל על הרבה דברים כביזנס. פיל ג'קסון פירק אותו בספר שכתב על השנים הראשונת יחד במשולש היחסים שלו עם שאק וקובי. חשף סודות מחדר ההלבשה בחוסר אתיות. אבל כשעלתה ההזדמנות להביא את פיל לאמן את הלייקרס שוב, הפעם בלי שאק, בראיינט שם את האגו בצד לטובת המטרה הגדולה, לטובת הביזנס: לזכות באליפות. זו היתה 'מנטליות הממבה': לעשות הכל בשביל להשיג את המטרה. גם אם היה צריך לסלוח למאמן או לקלוע עונשין אחרי שקרע את גיד האכילס ב-2013. השיקום מהפציעה ההיא וסוף הקריירה שלו, מהחוזה המפלצתי אחרי הפציעה שהיה ברור שלא יאפשר להם לבנות סגל צעיר ונכון לידו – כל אלו היו שייכים לקובי איש העסקים. שכתב רב מכר על מנטליות הממבה. שעבר שיקום קשה בגיל כדורסל מאוחר כדי לחזור לשחק ועדיין לספק הצגות.

עם לברון. היווה השראה לדור שלם (Getty)
עם לברון. היווה השראה לדור שלם (Getty)

בין כל השנים האלו היו שתי מדליות זהב אולימפיות לא קלות. שם היה ווינר ומנטור לדור שבא אחריו – לברון, כרמלו, ווייד, כריס פול ואחר כך גם דוראנט, הארדן, ווסטברוק וקיירי. שם נוצרו הקשרים שהובילו לסירטונים הכל כך עצובים מהיממה האחרונה. הכבוד שלברון נתן לו רק שלשום, כשקובי בשיא עוצמתו בגיל 41, התחיל ב-2002 ונמשך במערכת יחסים לאורך השנים. כך גם דוויין ווייד, שסל הניצחון שלו על קובי היה אחד המרגשים שקלע – כי היה על קובי.

משחקו האחרון ב- 2016 היה אקורד סיום קלאסי. עוד מפגן ווינרי של 60 נקודות וניצחון מול קהל בסטייפלס סנטר שחווה עונה שלמה של פרידה משחקן – טקס מתמשך שפיצה, פשוט כך, על העובדה שלא העמידו קבוצה תחרותית באמת. היה מרגש לראות הבוקר שוב בגולד את קובי יורד בסיום ומחבק את כולם – הראשון היה שאק שישב בשורה הראשונה, השני גארי ויטי המאמן הגופני שליווה אותו ואת הקבוצה כל השנים ואז גם טאריק בלאק ושאר החברים ותוך כדי לראות את המשפחה, כל הבנות, כל כך גאות. מרגש וכל כך עצוב.

בתוך כל אלו, לקובי היה גם את הקרוס-אפקט. הוא עשה את הצעד לעולם הבידור עם ראפ – הרבה ממנו היה מכוון לשאק שכמובן החזיר. אפשר לסכם שכראפר לא הצליח במיוחד. אבל אחרי הפרישה, כ"מספר סיפורים", הדהים כשזכה באוסקר על סירטון האנימציה שהפיק לכבוד הפרישה שלו. קשה היה להאמין אז שאפשר להיות אלוף NBA וזוכה באוסקר באותו האדם, באותם החיים. לא סתם טקס הגראמי לפנות בוקר נפתח עם מחווה לקובי, ב"אולם שקובי בנה", הסטייפלס סנטר, כפי שאמרה ושרה אלישיה קיז.

נסיים שוב עם היכל התהילה. זה יקרה בספטמבר השנה. בראיינט יוכנס להיכל באופן רשמי כי רק עכשיו הוא יכול – לפי חוקי ההיכל שנועדו לייצר הפרדה של שלוש שנים מלאות מאז הפרישה. יחד איתו במחזור יהיו גדולים רבים ביניהם טים דאנקן וגארנט שניצחו והפסידו לקובי המון. היינו אמורים לראות את מייקל ג'ורדן ופיל ג'קסון מלווים אותו לנאום. הוא כבר אמר ב-2017 שאלו השניים שהוא רוצה שיקחו אותו לבמה. השניים מהם למד הכי הרבה. ממייקל – איך להיות ווינר רוצח על המגרש, בשני הצדדים ומג'קסון – איך לנצח בתוך קבוצה, שיעור אותו העביר פיל גם למייקל עשור וקצת קודם לכן. מייקל ופיל יהיו שם בשביל קובי והמשפחה. הרבה דמעות יהיו אז ובכל העונה שעוד לפנינו. קובי וג'יג'י, שאמורה היתה להמשיך את דרכו בכדורסל, לא יחוו את כל אלו. ונסה ושלוש בנותיה, ג'ו ג'לי-בין האבא ושאר המשפחה והחברים יישארו עם חור גדול בלב. כמו למאות מיליונים ברחבי העולם.

נשארנו עם חור בלב (Getty)
נשארנו עם חור בלב (Getty)