האיש שגרם לנו להרגיש: פרידה מבראיינט

בבאז לפני דראפט 96 למדנו על קובי לראשונה. מאותו רגע האיש לא יצא מחייו של אף אוהד ספורט ב-24 השנים האחרונות. לטוב ולרע. וגם לא יצא. לנצח. ימים עצובים ושוברי לב לפנינו. ימים שבהם נצפה באינסוף רגעים של קובי. הילד שנכנס לחיינו בגיל 17 בקיץ של 1996 והתבגר מול עינינו, התבגר לטוב ולרע ואז חזרה לטוב. והייתה לנו את הזכות לצפות בהכל.

ההתחלה של קובי מתכתבת עם הכניסה של האינטרנט לתוך כל בית בעולם וכפועל יוצא חייו תועדו בעוצמות הגבוהות ביותר שאיזשהו ספורטאי הכיר עד אז וגם שאיזשהו אוהד הכיר. מבול של סרטונים כבר שוטף אותנו. רגעים של פעם בדור על המגרש, ראיונות מרתקים ומלאים בתשוקה, הופעות אורח בלתי נשכחות אצל ג'ימי קימל.

הימים הקרובים הולכים להיות קשים והקרביים ימשיכו להתהפך.עוד נשמע הרבה על קובי בראיינט השחקן והאדם. על התחרותיות חסרות הפשרות, הווינריות הג'ורדנית, השאיפה הבלתי פוסקת למצוינות, ההילה שהפכה אותו למודל לחיקוי עבור אינספור ספורטאים ברחבי העולם בכל ענף אפשרי. על ציוני הדרך וההישגים במגוון תחומים שחוצים את מגרש הכדורסל, אבל עדיין מחוברים אליו כמו חישוק ללוח, דוגמת האוסקר בו זכה על הנפשה של מכתב הפרישה שלו מהענף. ההורות והקשר ההדוק עם בנותיו, הגאווה העצומה במשפחה ותחושת השליחות. זאת הולכת להיות פרידה ארוכה. וכואבת.

One name. One icon. One legacy.

Kobe. pic.twitter.com/HOprfGE0xB

— SportsCenter (@SportsCenter) January 27, 2020

ויש גם אותנו. האוהדים. לכל אחד חוויות מהבלאק ממבה בצורה כזאת או אחרת. כולנו שבורים. רבים בוכים וזה למרות שחלק בלתי מבוטל מאיתנו בכלל לא אהב את קובי בראיינט כשהיה שחקן. אני נמנה על אחד מהם. כמו בדוקטרינת ג'ורדן. קובי היה טוב מידי ואף פעם לא אהבתי פייבוריטים. הוא הזכיר לי את מייקל.

מבלי להיכנס לדיונים של מקומו של בראיינט בהיסטוריה, הייתה בו תכונה אחת שרק לג'ורדן הייתה. כשהוא רצה להכריע משחק צמוד ידעת שהכדור יכנס, ידעת שזה יצליח, שזה תלוי רק בו וזה הפך את המשחק לצפוי במידה מסוימת. אף אחד לא אוהב תוצאות צפויות בספורט. חוץ מאוהדים של קבוצות פייבוריטיות. אוהדים שרופים של קובי. אבל עוד לפני שלא אהבתי אותו, הייתי מאוהב בו.

Members of the Mamba Sports Academy took a knee when the news broke about the death of Kobe Bryant, Gianna and seven others.

(via @Josep612) pic.twitter.com/6OVNZ69RRx

— SportsCenter (@SportsCenter) January 27, 2020

עונת רוקי יחסית פושרת השתנתה כשזכה בתחרות ההטבעות של אולסטאר 97 ובעצם משם התחיל הטיפוס. וגם הרומן. באותה שנה הייתה לי את הזכות לראות את קובי משחק בליגת הקיץ שנערכה בלונג ביץ' סיטי בקליפורניה. מיד לאחר מכן רכשתי את הגופיה שלו. השלישית שקניתי אחרי אלה של שאק ופני הארדווי, הראשונה של קבוצה שאני לא אוהד. שלוש שנים אחרי עדיין הייתי בעדו בגמר מול אינדיאנה למרות תחושת הבגידה משאקיל, שעזב כמה שנים קודם ללוס אנג'לס (בדיעבד אגב לא הייתה שום בגידה של שאק, אלא טמטום של אורלנדו) אבל החל מגמר 2001, כשפגש את אייברסון – השחקן הנערץ עליי בכל הזמנים – הייתי נגד קובי בכל שלב של הדרך.

בוודאי שלאחר פרסומה של פרשיית האונס לכאורה, גם במאבקים נגד סן אנטוניו ודטרויט, גם באליפויות נגד אורלנדו ובוסטון, גם אחרי הפציעה בגיד האכילס וההתעקשות שלו לחתום על חוזה מקסימום ובכך בעצם לסנדל קצת את העתיד של הפרנצ'ייז. למרות זאת, תמיד הערכתי ונפעמתי. תמיד עיקמתי פרצופים בהשתאות לנוכח היכולת הדי נדירה של בראיינט לעשות ככל העולה על רוחו. בשלבים המאוחרים התפעלתי ממוסר העבודה והניסיון לחזור לכושר בכל דרך אפשרית, אבל עדיין הייתי רחוק מלאהוב אותו. עד שנת הפרישה.

שם הרגש חזר. שם הוא נגע בכולם. זה כבר היה איש אחר. משחק הפרישה נתן חותמת ברורה למהי אהבה ועד כמה היא יכולה להיות מורכבת. אני מניח שבאותה עונה רוב שונאיו חזרו או התחילו לאהוב אותו. בכלל, רובנו מתבגרים ומבינים ששנאה זה רגש מיותר ומסע הפרידה האצילי של קובי והכבוד העצום לו זכה עזר לקרב בין כל אוהדי ושחקני הכדורסל באשר הם.

זה סיפור על מערכת יחסים של אהבה ושנאה עם דמות זרה אך כל כך מוכרת בד בבד. זה סיפור שהסתיים באהבה אבל נגמר בטרגדיה, טרגדיה שכל אוהד NBA מרגיש בעוצמות חזקות. בצמרמורות בלתי פוסקות. זה סיפור של עשרות מליוני אנשים בעולם היום, אנשים שכואב להם, אנשים שעדיין מתקשים לעכל את העובדה שקובי הלך, אנשים שרק עכשיו מבינים שהם בכלל אהבו אותו. זה סיפור על אדם שהיה הרבה יותר משחקן, על אגדה שלימדה אותנו לא מעט על רגשות, על מיתוס שהיה באמת ושלעולם לא נשכח.

והלב נשבר.