לפנתיאון: הכל על סדרת הגמר הבלתי נשכחת

האליפות של סן אנטוניו הכניסה אותה לרשימת הקבוצות הגדולות בהיסטוריה של ה-NBA, וסדרת הגמר המדהימה והחד-צדדית מול מיאמי עוצבה בזכות מספר רגעים בלתי נשכחים. דאנקן, לאנרד, בלינלי, דיאו ומאנו – כולם בפנים

גיל ברק
גיל ברק  17.06.14 - 11:27

ההצהרה של טימי. מיד לאחר הניצחון האחרון בגמר המערב על אוקלהומה סיטי ת'אנדר, דאנקן התראיין מזיע, ובלי להזיז שריר מיותר בפנים אומר בקול ברור: "אנחנו הולכים לגמר מול מיאמי והפעם נוודא שהאליפות תהיה שלנו". כאילו ידע בדיוק איך תראה הסדרה הזאת טרם החלה.

יש אליפות: ההצגה של סן אנטוניו במשחק החמישי

השיחה של גרג פופוביץ' עם קוואי לנארד לאחר משחק מספר 2. "זה עניין משפחתי", ענה פופ כשנשאל על תוכן השיחה בין השניים אבל הוסיף: "אני דיברתי, הוא באופן כללי לא מדבר הרבה ולכן בעיקר הקשיב. הוא מקשיב מצוין, ולומד, מפנים ומיישם מהר, הוא עובד קשה ומהשחקנים הנדירים שרוצים להשתפר ולהצטיין יותר מכל". השיחה הזאת שינתה את פני הסדרה. מזו של מיאמי שהשוותה אז ל-1:1 לאחר שגנבה את יתרון הביתיות, ולשל לברון שדהר לאליפות שלישית רצופה, לכזו של סן אנטוניו כאחת המדהימות והחד צדדיות ששוחקו אי פעם. לכזו של לנארד הצעיר.

הצבת בוריס דיאו בחמישייה. הצרפתי שנזרק משארלוט בעונה שעברה, מצא את עצמו פותח בחמישייה של הספרס במשחק השלישי בסדרה על חשבונו של ספליטר. כך, במקום סנטר שמכוון למאבקים תחת שני הסלים קיבל פופביץ' פוינט פורוורד עם יכולת קליעה, מסירה, פוסט אפ והגנה שעזרה לסן אנטוניו לפתוח את שני משחקי החוץ שלה בבליצים שמהם כבר אי אפשר היה לחזור.

השלשה של בלינלי. משחק מספר 3, לאחר מחצית ראשונה מהגדולות והמדהימות שידעה הליגה, ואחרי הפרש של למעלה מ-20 נקודות לספרס - הגיעה הריצה של ההיט. לאחר טירוף הגנתי והוצאה נהדרת לפועל בהתקפה, נוריס קול הוריד למינוס 7 בלבד והאמריקן איירליינס ארינה עומד להתפוצץ. ואז הוא הגיע, יחד איתה. התוספת של סן אנטוניו העונה, עלה מהספסל ובלי למצמץ דפק את השלשה של הסדרה. הביטחון של המאמן שלו בו, קור הרוח וצ'קה אחת. נקודת מפנה, נקודת אל חזור. אם הוא מחטיא את הזריקה הזאת ובצד השני מיאמי עושה עוד נקודות, לא בטוח שהמשחק השלישי ובעקבותיו הסדרה כולה, מגיעים לאן שהגיעו.

בוז ונטישה. תחילת הרבע הרביעי במשחק מספר 3. סן אנטוניו לא מסוגלת להחטיא ומתפוצצת על ההיט. ההפרש עולה ומשתולל. הקהל באמריקן איירליינס ארינה מתחיל בשריקות בוז צורמות תוך כדי נטישת האולם. לא יפה, לא מכובד, לא מכבד. הקבוצה נקלעה ליום חלש מול יום מפלצתי של היריבה שבסה"כ החזירה לעצמה את יתרון הביתיות ומובילה 1:2. הסצנה שבו נראית אלופת הנבא שנתיים ברציפות משחקת אצלה בבית, במעמד  הגמר מול יציעים עם הרבה יותר כסאות ריקים ממאוישים, גרמה לנו הצופים בבית להתבאס, אז תארו לכם מה היא עשתה לשחקנים המארחים, לחשק ולביטחון שלהם.

הפולו-דאנק של קוואי. לקראת סיום הרבע השני במשחק הרביעי בסדרה. הפרש דו ספרתי גבוה לספרס. פטי מילס בעיצומו של עוד מטווח מחוץ לקשת, וסוף סוף מחטיא. 9 שחקנים מסתכלים לסל כשמשום מקום מגיע לנארד, לבד לבד, דרך הרחבה הריקה, עולה לשמיים, תופס את הכדור בשתי ידיים בטוחות ונועץ אותו דרך הטבעת עם כל הלב, מקפיץ את ההפרש ליותר מ-20, ומורה על הדרך לניצחון חוץ שני רצוף של הספרס.

החסימה של ספליטר. דוויין ווייד בדרך אל הסל כדי למזער נזקים ברבע השלישי של המשחק החמישי. בתוך הצבע מתמקם הברזילאי של סן אנטוניו שלא שכח את החסימה האדירה של לברון עליו, כשהלך עם יד אחת לדאנק ממרכז הרחבה, בדיוק לפני שנה, באותו אולם, לאותו הסל. ווייד עולה הכי גבוה שהוא יכול רק בשביל לחטוף את הגג של הסדרה, ובשביל שטיאגו ספליטר יוכל לסגור מעגל ולצאת אלוף.

הדאנק של מנו. נקודה. מי שלא יודע למה הכוונה, שילך לראות מה עשה האיש שהציג אולי את היכולת הכי טובה בקריירה שלו, שנופף בגאווה את הפלוס מינוס הכי גבוהה מתוך חבורה שכל אחד ואחד בה שיחקה מדהים ובשיאה, שקלע ב-50 אחוז מהשדה, בלמעלה מ-40 אחוז מעבר לקשת וב-87 אחוז מהקו בסדרה כולה! כמעט ואין דברים כאלה, בטח בגילו.

על קבוצתיות, הגנה, גלובליזציה ומה שביניהם

זה ניצחון המערב על המזרח. הבדלי הרמות בין שתי הגזרות הללו באו לידי ביטוי בסדרת הגמר. אני לא יודע אם מיאמי בכלל היתה נכנסת לרביעייה הראשונה במערב אם היא הייתה שייכת לקונפרנס הזה לאורך עונת משחקים שלמה (בה קבוצות מאותו קונפרנס נפגשות זו מול זו 4 פעמים בעונה, ולא פעמיים בלבד מול קבוצות מהחוף הנגדי). הישגיה בעונה הסדירה וגם בפלייאוף התגמדו לנוכח היכולת של יריבתה בגמר, שהייתה לקבוצה הכי טובה במערב ובליגה בכלל.

זה ניצחון הכלל על הפרט. השלם שגדול מסכום חלקיו. זה ניצחון של הספסל בפרט ושל הקבוצתיות בכלל, של עומק ושל כשרון גדול שמתפרס על פני רוסטר שלם – מאשר של כמה פנומנים ספציפיים. יכול להיות שתוצאת סדרת הגמר ניפצה לגמרי את תאוריית הגלקטיקוס, ה"ביג-3" וההתבססות על מספר קטן של שחקני על, מאשר על תרומה מגוונת מ-12 שחקנים.

זה ניצחון המשחק בשני צידי המגרש. רק קבוצה שמשאירה את מיאמי היט על פחות מ-98 נקודות בכל אחד מחמשת המשחקים, ועם ממוצע של 91.6 נקודות למשחק – יכולה לקלוע ממוצע של 105.6 (14 הפרש בממוצע!). התקפה טובה ונקודות קלות יחסית, ניזונים מהגנה חזקה, מחטיפות ומגרימת זריקות קשות ליריב. בסדרת הגמר ראינו קליניקה פופוביצ'ית של משחק טוטאלי למשך של 48 דקות (כמעט) בכל משחק.

זה ניצחון השיטה על הכישרון המאלתר. כשכל אחד יודע מתי והיכן להיות על המגרש ומה הוא צריך לעשות, כשכל אחד מודע היטב למגבלות וליתרונות שלו וכשכל שחקן מכיר וסומך על חבריו לקבוצה ועל המאמן שלו (ולהיפך) ומאמין בדרך, המקום לטעויות הולך וקטן, והתוצאה הסופית בהתאם.

זה ניצחון הגלובליות. כדורסל ברמות הכי גבוהות אפשר למצוא כבר מזמן גם מחוץ לארה"ב. מעולם לא היתה אלופה עם כל כך הרבה שחקנים שלא נולדו בארה"ב (8), כמו אצל הספרס מודל 2014. זה עניין של מנטליות וגישה, של פילוסופיות גדולות וניואנסים קטנים ששחקנים מביאים איתם מארץ מולדתם, ומהמאמנים והשיטות שעיצבו את צורת המשחק שלהם כילדים וכנערים.

זה ניצחון הוורסטיליות. שחקנים צריכים לדעת לשחק ביותר מעמדה אחת או אפילו שתיים. הם אולי לא חייבים להצטיין אבל להיות טובים מאוד בלפחות שלושה אספקטים של המשחק. לסן אנטוניו היו כמה וכמה וכמה שחקנים כאלה, עם רוב של שחקנים כאלה בכל רגע נתון על המגרש. למיאמי הרבה פחות.

זה ניצחון האופי האישי (לא פחות מהקבוצתי). יש תכונות אופי שאי אפשר ללמד: צניעות, פרגון, חוסר אגו וויתור אישי למען הצלחה קבוצתית, התנתקות מזוטות והתחברות למטרה אחת שגדולה בהרבה מכל דבר אחר. אצל הספרס כל שחקן הוא כזה. אצל היריבה שלה... זה שלוקח לכם ולי זמן לחשוב על כאלה, אומר הכל.


לאלה שעוד לא נולדו או בקושי זוכרים את ההנאה מהסיקסרס של דר' ג'יי בתחילת שנות ה-80, את בירד, פריש ומקהייל והכדורסל שהיה קרוב לשלמות של הסלטיקס באמצע העשור (86') או את השואו טיים המהפנט של מג'יק וורת'י, קארים והלייקרס לקראת סיומן (88'), ולחובבי הענף שזכו לראות בגדולה של ג'ורדן, פיפן והבולס באמצע העשור שלאחר מכן (96') – בכל זאת זכיתם! ראיתם בשידור ישיר ובזמן אמת את קבוצת הכדורסל הנכון, המהנה, האטרקטיבי והאולטימטיבי של דאנקן, פארקר, ג'ינובילי, לנארד, דיאו, גרין, ספליטר, מילס, בלינלי, בונר, איירה, ג'וזף וגרג פופוביץ' האחד, והכל כך מיוחד של הקבוצה שתיזכר גם עוד 50 שנה כאחת הגדולות, סן אנטוניו ספרס מודל 2014.