מערכת בחירות: האופציות שעומדות בפני לברון ג'יימס

לברון ג'יימס עומד להחליט לאן פניו מועדות, והליגה ממתינה במתח. רגע לפני ההכרעה, הצצה ליעדים הריאליים, מי יותר ומי פחות, לקלוט את הכוכב, ששוב ישנה את כל המפה

אור בר נתן
אור בר נתן  29.06.18 - 15:02
תחילת כתבה

ארבע שנים חלפו, ושוב אנחנו כאן. מונדיאל לצד לברון, לברון לצד מונדיאל. בעוד נבחרות הכדורגל הגדולות בעולם מתחרות על התואר היוקרתי ביותר בענף, ב-NBA כבר רגילים - ההחלטה 3.0: באיזו קבוצה ישחק קינג ג׳יימס, אולי התחנה האחרונה בקריירה שלו. וכרגיל, מדובר בנושא הכי משמעותי בהקשר של כל שחקן חופשי/מתנדנד הקיץ, מקוואי לנארד ועד פול ג'ורג', והאפקט ממנו יורגש בכל פינה בליגה.

בשנה החולפת, עוד מאמצע סדרת הגמר הקודמת, התקשורת בארה״ב כבר החלה להתכונן, מפזרת שמועות, רוקחת תרחישים ומזקקת מועמדות בולטות. אפשר לחלק אותן לקטגוריות - (1) הסביר: לוס אנג׳לס לייקרס, פילדלפיה, יוסטון; (2) הקלוש - קליבלנד, סן אנטוניו, בוסטון, מיאמי; (3) המופרך - גולדן סטייט, לוס אנג׳לס קליפרס. במקביל, ניתן גם לחלקן למזרח ומערב, שם נתוני הפתיחה ברורים לכולם - כל קבוצה אליה יגיע במזרח, תציע ללברון נתיב יותר פנוי להופעות נוספות בגמר ואולי שבירת השיא של ביל ראסל (12, 3 יותר מג׳יימס). מצד שני, מעבר והצלחה בקונפרנס הקשה יותר ינטרלו את אחד הטיעונים הבולטים נגדו (״אם הוא היה משחק במערב....״).

לפני שנצלול לקטגוריות 1 ו-2, כמה מילים על האופציות המופרכות. בערך לפני חצי שנה צצו שמועות על האפשרות שלברון ייפגש עם הווריירס בקיץ, והעיתונאי/פרשן/צעקן של ESPN, סטיבן איי סמית׳, אף כלל לאחרונה את האלופה ברשימת הקבוצות שיזכו לכבוד בחצר המלך ולהזדמנות לתת את הפיץ׳ שלהן ללברון, ייתכן שבניסיון זול להעלות רייטינג.

כמה זה מופרך? אם נשים בצד את נושא התדמית של ג׳יימס וכמה מעבר כזה יזיק למה שבנה בשש השנים האחרונות ואת הצל העצום שהוא יטיל על אחת הקבוצות הגדולות בהיסטוריה, ורק נסתכל על הנתונים בשטח: שישה שחקנים של גולדן סטייט ירוויחו בעונה הבאה ביחד (כולל אופציית השחקן של קווין דוראנט) 124,473,136 דולר, כ-23 מיליון מעל תקרת השכר הצפויה.

זה לפני שלוקחים בחשבון את חידוש החוזים של קליי ותומפסון ודריימונד גרין ואת הפירורים שיזרקו הווריירס ל-9 שחקני הסגל האחרים. והמס. כל כך הרבה מס. מכל זה ברור שאם יש איזו כוונה להנחית את לברון במפרץ, רק סיין אנד טרייד הוא אופציה. כלומר, ג׳יימס תמורת (כנראה) קליי ודריימונד, או קומבינציה אחרת באותו סדר גודל של משכורות.

אז ברור שלברון, דוראנט וקרי זה טריו שהליגה מעולם לא ראתה וספק אם אי פעם תראה, אבל אין שום סיכוי שגולדן סטייט תלך על דבר כזה. יש לה את היד הכי מנצחת במאה הזו, כימיה יוצאת דופן, אין סוף באופק, והקבוצה הוכיחה חזור ושוב יכולת לשים את האגו בצד. יכולת שבה לברון מעולם לא ניחן, וכנראה גם אף פעם לא התעניין.

האופציה המופרכת השנייה - הקליפרס. אין שום סיבה הגיונית שלברון יעדיף את ה״הפועל״ של לוס אנג׳לס על פני יריבתה העירונית - הסגל של הלייקרס בתולי כחומר ביד היוצר בעוד האחר מתבסס על דנילו גלינארי, טוביאס האריס, לו וויליאמס ודיאנדרה ג׳ורדן, אם יממש את האופציה שלו.

שחקנים נחמדים אחד אחד, אבל למעט וויליאמס קשה לראות מי מהם יכול להיות פקטור משמעותי במועמדת לאליפות, קל וחומר בקבוצה שנבנית סביב לברון ג׳יימס. גם כאן אין דרך להביא את לברון אלא בטרייד, וגם אז, עם איזו קבוצה ג׳יימס יישאר? סביר שהיא תהיה גרועה יותר מזו שינטוש, אם וכאשר, בקליבלנד או מקונטנדרית רצינית במערב. וזה לפני שלוקחים בחשבון את דוק ריברס, עליו כריס פול ודאי לא ייתן ללברון המלצה חמה, והעוצמה שיש בהצלחה בלייקרס כנגד הלוזריות האולטימטיבית של הקליפרס. בקיצור, מופרך.

אם כן, נותרנו עם שבע אפשרויות שאפשר לדרג מהקלושה להגיונית ביותר. כל אחת מהן תהיה הצהרה בפני עצמה ותגלה מה בדיוק לברון מחפש בשלב הזה בקריירה. האם העיקרון המנחה הוא אליפויות? עוד שיאים אישיים? חיי משפחה? הפרק שאחרי הכדורסל? כמו השתיים שלפניה, ההחלטה 3.0 היא עוד חלון למכלול השיקולים שמניעים את המכונה, המותג, העולם שקרוי לברון ג'יימס. במידה רבה, החלון הזה יגדיר את הטעם שיישאר לכולנו בפה מהכדורסלן הכי דומיננטי של המאה ה-21.

אפסי עד קלוש

מיאמי

האליפות עם קליבלנד ב-2016 הייתה הרגע הכי גדול בקריירה של לברון, אבל בהיט הוא כנראה היה הכי מאושר. בעונה האחרונה ג׳יימס נראה מתוסכל, כעוס, עצוב ובגדול מבואס אולי יותר מאי פעם. בטח בהשוואה לשנה הקודמת - ב-2017 המלך נראה מחויך גם תוך כדי התבוסה לגולדן סטייט בסדרת הגמר, מאושר מהנקודה בה הוא נמצא. אם המרדף הוא אחר אושר, טבעי מבחינת לברון לשקול את מיאמי, שם הגיע לשיא מקצועי עם זכיות בק טו בק באליפות, MVP  של העונה הסדירה ושל סדרת הגמר. ג׳יימס של 2017/18 היה הכי מרשים שאי פעם ראינו, אבל זה של 2012 ו-2013 לבטח נהנה יותר מהחיים ומהחברים שלצידו ולא הרגיש כמו סיזיפוס על מרגלות ההר. ההזדמנות לחזור לשתף פעולה עם דוויין ווייד, עם פט ריילי, אפילו עם אריק ספולסטרה, ועל הדרך ליהנות מסביבת המס הנוחה בפלורידה, כל זה קורץ. אבל מקצועית, להיט יש מעט מאוד שג׳יימס יוכל לעבוד איתו.

סביר להניח שחסן ווייטסייד ייבעט בטרייד, ומלבדו יש על הפיירול את גוראן דראגיץ׳, דיון ווייטרס, ג׳יימס ג׳ונסון, קלי אוליניק וטיילר ג׳ונסון בחוזים של שמונה ספרות. דראגיץ׳ הוא אולסטאר, אך מידת ההתאמה שלו לסגנון של ג׳יימס מוטלת בספק, כמו הרבה פוינט גארדים בליגה והיתר מזכירים את ג׳ף גרין, ג׳ורג׳ היל, לארי נאנס ג׳וניור וג׳ורדן קלארקסון. כמובן שריילי כנראה ייפטר מכל מי שיוכל כדי להביא את לברון, אבל חלק מהחוזים האלה בלתי ניתנים להעברה. העמדת סגל שיוכל להתחרות עם בוסטון ופילדלפיה, שלא לדבר על גולדן סטייט ויוסטון,  נראית כמו משימה מאתגרת במיוחד וג׳יימס צפוי למצוא את עצמו שוב אומלל, דווקא במקום בו היה מאושר מכל.

בוסטון

מבין האופציות הריאליות, הסלטיקס יהיו הבחירה הכי מפתיעה. בגלל קיירי, בגלל היריבות העזה בין הירוקים לג'יימס בעשור האחרון. בוסטון בריאה תהיה פייבוריטית להגיע לגמר בעונה הבאה, אם לברון יעזוב למערב. בוסטון בריאה עם לברון תוכל להתמודד שווה בשווה עם גולדן סטייט, גם אם כדי שזה יקרה היא תצטרך להעביר תמורתו בטרייד כוכב גדול ושחקן משנה - למשל, גורדון הייוורד ומרקוס מוריס, יחד עם בחירת דראפט כדי להמתיק את הגלולה עבור קליבלנד. דני איינג', בדומה לדריל מורי, יעשה כל דבר שמבחינתו ישפר את הסיכויים לאליפות, לא משנה כמה מוזר או חסר רגישות זה ייראה בהתחלה - למי ששכח, שישאל את אייזיאה תומאס.

אפרופו קיירי, כמובן שאיחוד מחדש עם לברון יהיה הדבר הכי awkward שקרה בליגה מאז הראיון המיתולוגי של סטן ואן גאנדי ודווייט הווארד, ומי יודע מה יהיו ההשלכות של מהלך כזה. בוסטון כנראה לא תהיה יותר ממועמדת פרינג' במרוץ ללברון, אבל הסיבות בעד הן רבות - הפרק האחרון בקריירה של ג'יימס ייכתב במדי הקבוצה הכי מעוטרת בהיסטוריה, בראד סטיבנס, דני איינג' בתפקיד המנטור שמילא בעבר פט ריילי, האפשרות להאריך את רצף ההופעות בגמרים למספר באמת דימיוני, ההילה ב-TD  גארדן, הפיוס עם אוהדי בוסטון אחרי 10 שנות שנאה והמעבר לשורות האויבת הכי גדולה שלו - המכלול יהיה סיפור אדיר.

סן אנטוניו

נדיר שהספרס משחקים תפקיד משמעותי כשיש פרי אייג'נט כזה גדול בשוק, וכנראה שגם הפעם הם במקרה הטוב הסוס השחור במרוץ. הדיווחים מספרים על כך שגרג פופוביץ' נחוש לשכנע את לברון, במה שצפוי להיות מאמץ דו כיווני. פופ ישתמש באפשרות של לברון כדי לשכנע את קוואי שמקומו בכל זאת בטקסס, ולהפך. לעומת זאת, גם הספרס יצטרכו לעשות סיין אנד טרייד ולוותר בעסקה כזו על הרבה (למרקוס אולדריג' ופטי מילס) ולתת גם לשחקן חופשי אחד או שניים ללכת (דני גרין ורודי גיי). לא נעים, אבל לא נורא כדי לחבר את לברון וקוואי יחד.

התרבות הארגונית יוצאת הדופן בסן אנטוניו, אנטיתזה של שקט תעשייתי לרכבת המלודרמה של קליבלנד, מספר שחקני משנה צעירים ומבטיחים, האפשרות לשתף פעולה עם פופ, מאמן בשיעור קומה שג'יימס מעולם לא עבד איתו, אלה מוקדי משיכה אדירים. סימן השאלה הגדול הוא אם לברון בכלל בנוי לשחק בקבוצה כל כך שיטתית, אחרי 15 שנים בהן היה השיטה בעצמו. וכן, גם היעדר מס הכנסה בטקסס מוסיף תמריץ קטן. זהו התרחיש המרגש שכנראה לא יתממש, כי השוק קטן על לברון, אפילו קטן יותר מקליבלנד, והבחירה במועדון אפרורי שכזה מרגישה מאוד לא לברונית. אבל אם רק הניסיון להחתימו יספיק כדי לשכנע את קוואי לשנות את דעתו, דיינו.


קליבלנד

הקאבס נמצאים על הגבול של אפשרות סבירה, בעיקר בגלל חיי המשפחה וסדרי העדיפויות של לברון, שככל הנראה לא נוגעים אך ורק לכדורסל. בניתוק הקשר הרגשי הזה, אין שום סיבה בעולם שג׳יימס יישאר באוהיו. קשה להאמין שללברון לא נמאס מהמלחמה הבלתי פוסקת הזו, להגיע שוב ושוב לסדרת הגמר ולקבל בראש, תבוסות שרק יילכו ויחמירו בהתחשב במצב הסגל של קליבלנד. חוזים שאף אחד לא ייגע בהם, כוכב משני שמרבה להיפצע, ספסל לא קיים וג׳יי אר סמית׳ אחד. ״עם כאלה חברים״, אומר לעצמו ג׳יימס...

אולי נשבר לו מרכבת ההרים, הדרמות, המשברים באמצע העונה, רק כדי להתגבר על כל הקשיים ולסיים עם סוויפ. ב-2010 נדמה שהעזיבה שלו כמעט הציתה מרד אזרחי, אבל שמונה שנים אחר כך, לכתו השנייה תתקבל בהבנה, תיתפס כלגיטימית לחלוטין בקרב אנשים רבים בקליבלנד, בוודאי ברחבי הליגה ותדמיתו של לברון לא תיפגע מעצם ההחלטה לנטוש פעם נוספת את הבית. מה שכן עלול לפגוע בה הוא היעד עליו יחליט.

סביר עד מאוד

פילדלפיה

על פי חלק מסוכנויות ההימורים, הסיקסרס נחשבים לפייבוריטים ואפשר להבין למה. העובדה שהם במזרח, כמובן, תאפשר ללברון להמשיך לשלוט בקונפרנס בדומה לתרחיש בוסטון הפחות סביר. מצב המשכורות של פילי יאפשר לה להציע ללברון חוזה מקסימום ובנוסף לרדוף אחרי פול ג'ורג', או להנדס טרייד על כוכב גדול. ג'יימס מתייחס לבן סימונס כמעין בן טיפוחים, גם אם ההתאמה ביניהם על המגרש מוטלת בספק גדול בגלל הקליעה הלא קיימת של הרוקי. יחד עם ג'ואל אמביד, הם ירכיבו שלישייה פיזית שתאמלל יריבות בהגנה, ותאכיל אותן מרורים בהתקפה עם שני מנהלי משחק מופלאים, סנטר שיכול לפרק שומרים בצבע ולקלוע שלשות, ואולי איום רציני משלוש.

חוסר הניסיון בסגל של פילי הורגש מאוד בסדרה נגד בוסטון והמאמן ברט בראון, שזה עתה האריך חוזה, מעולם לא התמודד עם אישיות שמתקרבת לסדר הגודל של לברון. בכלל, כל הפרוסס הזה מרגיש פחות מתאים לשלב הזה בקריירה שלו וזה רק על המגרש. הסיקסרס אמנם דאגו לטפל בסיפור בריאן קולאנג'לו במהרה, אבל גם לפניו המועדון לא היה ידוע כארגון נקי ומדויק. קצת קשה לראות את לברון מתחייב לעוד קבוצה שעתידה הניהולי הוא בין חוסר ודאות לאופרת סבון. אחד המועמדים למשרת הג'נרל מנג'ר הוא דייויד גריפין, "עוכר ישראל" שפיטר את דייויד בלאט, ומינויו יכול להחזיר את פילי למעמד הפייבוריטית להחתים את לברון. אבל גם איתו ללברון לא הייתה מערכת יחסים חלקה לגמרי (למי יש?) וסביר להניח שבקריטריון הזה בלבד אין לפילי עדיפות על פני כל קבוצה אחרת ברשימה, למעט קליבלנד: פט ריילי, אר סי ביופורד, דני איינג', דריל מורי וכמובן מג'יק ג'ונסון הם האופציות האחרות.

בחירה בפילי מרגישה קצת לא פה ולא שם. לא ברור עד כמה היא באמת תוכל להתחרות בגולדן סטייט וביוסטון, סיכוי סביר שהנוכחות של לברון תקטע את ההתפתחות של סימונס כפליימייקר ותהפוך אותו למיותר במשך יותר מדי דקות, ההישארות במזרח שוב תביא איתה ביקורת על ג'יימס. בקיצור, היא לא מוכשרת או היסטורית כמו בוסטון, לא בשלה או דומיננטית כמו יוסטון, לא נוחה או נוצצת כמו הלייקרס, לא מנוהלת לעילא כמו הספרס, ולא מוכרת כמו מיאמי. פשוט לא.

יוסטון

האופציה הפרגמטית, ריאל פוליטיק אם תרצו. לצד האפקט המנטרל שיש במעבר למערב, חתימה ברוקטס תסמל שלברון מתעסק אך ורק במספרים. שמה שמעניין אותו עכשיו זה לזכות בכמה שיותר טבעות אליפות לפני שידעך פיזית, ועל הדרך להיות חתום על שבירת ההגמוניה של גולדן סטייט. מ-8 יריבות פלייאוף, הרוקטס היו המתנגדים הכי עיקשים של הווריירס בעידן דוראנט (אף קבוצה אחרת לא גררה אותם אפילו ל-6 משחקים). וכן, גם מספרים בחשבון הבנק. טקסס ופלורידה הן שתי המדינות היחידות בארה״ב ללא מס הכנסה שבהן יש קבוצות  NBA (לפחות עד שסיאטל תחזור), מה שיכול לשכנע את לברון לחתום על חוזה בשכר מופחת, כמו גם חברו הטוב כריס פול, כדי לחבור יחד לקבוצת העל הבאה. ההבדל בין חוזה מקסימום בקליפורניה, למשל, לבין חוזה שיתחיל ב-20-25 מיליון דולר בטקסס, יכול להסתכם במיליונים בודדים בהכנסה נטו.

בנוסף, יש את ההכנסות מלבד המשכורת, שבמקרה של לברון עלו על 60% מסך הכל בשנה האחרונה, וגם הן יהיו פטורות ממס. את ההנחה שייתן ליוסטון ג׳יימס (וגם פול) ישלים בקלות במס שיחסוך אם לא יעבור לקליפורניה, מסצ׳וסטס, פנסילבניה או יישאר באוהיו. מעבר לרוקטס יהיה יותר סביר דרך סיין אנד טרייד מבחינה פיננסית, ובו לא תהיה להם ברירה אלא להיפרד מאריק גורדון ופי ג'יי טאקר. יש גם את חוזה האימים של ריאן אנדרסון, אבל אם מישהו מסוגל לחולל את הקסם הזה, זה דריל מורי.

תדמיתית, מדובר במהלך הכי בעייתי מבחינת לברון, אם פוסלים על הסף את אופציית גולדן סטייט. הדומיננטיות של האלופה מאז שקווין דוראנט הצטרף אליה מייצרת הרבה אנטגוניזם ונתפסת בעיני רבים כלא הוגנת ואף הרסנית לליגה. סביר להניח שטריו של פול-הארדן-ג׳יימס (שיא פלופים בעונה?) יאפיל על הווריירס בהקשר הזה ויהפוך את הרוקטס לקבוצה הכי שנואה בארה״ב. לברון יהיה אחראי על יצירת שתיים מאימפריות הרשע הגדולות של העידן המודרני ב-NBA  ובפעם השנייה בקריירה יעזוב את הבית לטובת שני סופרסטארים. מאה אחוז פרגמטיות, אפס רומנטיקה. לא בטוח שהאליפויות שייתווספו למאזנו, אם בכלל, יצדיקו את הפגיעה בהילה ובמעמד ההיסטורי שלו.


הלייקרס

ללברון אין אף אופציה מושלמת, זה ברור. אבל המועדון הכי גדול במערב הוא ככל הנראה הבחירה המתבקשת אם לוקחים בחשבון את כל הפרמטרים - תחרותיות בשנים שנותרו לו, כסף, מורשת, משפחה ואפשרויות לאחר הקריירה. כן, הלייקרס יצטרכו להנחית יחד עם לברון לפחות עוד כוכב אחד (פול ג'ורג') וכנראה יותר (קוואי?) כדי לקרוא תיגר על הדומיננטיות של גולדן סטייט, ולוואר בול הוא אכן קוץ בתחת (אולי לונזו יישלח ליעד אחר?), אבל מצבם הפיננסי אידיאלי, למעט החוזה של לואול דנג, והסגל עמוס בנכסים צעירים. יכול מאוד להיות שלברון כבר גמר בדעתו, שבשבועות האחרונים הוא סתם מפזר אי ודאות כדי להפעיל לחץ כמו שהוא יודע, רק על מנת לא להישאר (שוב) בלי כוכב משמעותי לצידו. ג'יימס ודאי מתפתה להיות האיש שמחזיר את לייקרלנד לקדמת הבמה, מאלה שבונים לכבודם פסלים מחוץ לסטייפלס.

אין יותר גדולה מהצלחה בלייקרס, אין תהילה משמעותית מזו, בוודאי אחרי השנים האחרונות של הקבוצה. מחוץ למגרש, לוס אנג'לס קוסמת מכמה סיבות. דוויין ווייד ועיתונאים המקורבים העידו לאחרונה שההחלטה של לברון לא תתבסס רק על כדורסל, אלא על סגנון חיים. משפחת ג'יימס גרה כמה חודשים בשנה בעיר המלאכים. ג'יימס כבר פיזר רמזים על רצונו להיות בעלים של קבוצה ומג'יק ג'ונסון יכול להיות מנטור עבורו בהקשר העסקי, מהבודדים ברחבי הליגה שעוד יכולים ללמד אותו משהו.

חשוב מכל, LA מציעה את מירב האפשרויות לבניית האימפריה שאחרי ה-NBA מבחינתו. בשנים האחרונות לברון הפך הרבה יותר פוליטי ומעורב בנושאים חברתיים. בחירה בלייקרס תהיה בחירה יותר גדולה מכדורסל, שתסמן לכולנו את השאיפות הגרנדיוזיות האמיתיות של ג'יימס. בעוד עכברי הטוויטר מתגוששים על ההשוואות בינו לבין מייקל, לברון מכוון הרבה יותר גדול. חברת הפקות, הוליווד, שואו ביזנס, בדרך, אולי, לעולם הפוליטי, שני עשורים אחרי שטיטאן מתחום אחר חצה את הקווים וכבש בסערה את הבית הלבן. כבר קרו דברים מופרכים מאלה. #לברון2036.
הדפס