תגיות: ליגת העל, מכבי חיפה
זה לא היה עוד הפסד, המשחק בריינה. זו הייתה חתיכת מפלה, סטירה מצלצלת בפרצוף שאנן ונינוח. לא זו בלבד שהמשחק הזה היה מחפיר בפני עצמו, תצוגת נפל וכתם של ממש על המועדון, גם כל נקודות הזכות והמומנטום של הניצחון על מכבי תל אביב התאפסו לחלוטין.
שום דבר לא היה מוחק את החרפה הזו, מכפר כפרה מלאה על הכלימה הזו. שום דבר, כמובן, למעט כל מה שככל הנראה קרה אתמול בסמי עופר.
אני כותב את השורות הללו זמן קצר לאחר סיום המשחק, בחנייה, ואני אשכרה בספק אם כל הערב הזה שעבר עלינו לא היה אלא פרי הזייה שלי. רגע, מבט על אתרי הספורט - לא, זו לא הזייה ולא פנטזיה. אחרי שני עשורים, מכבי חיפה השיגה ניצחון בליגת האלופות, ניצחון סופר יוקרתי על קבוצת העל האיטלקית (לצורך הפואטיקה נתעלם מהכושר הנוכחי שלהם), יובנטוס.
זה לא עוד משחק, על פארש, כשהקבוצה הבכירה מגיעה אחרי העפלה ומשחקת בחצי קלאץ'. יובנטוס הגיעה לסמי עופר עם צורך מוחלט וברור בשלוש נקודות, בלעדיהן הרומן שלה עם האפשרות להעפיל שלב נגמר טוטאלית.
ואלוהים, כמה שהם לא הבינו מה מחכה להם שם....
סמי עופר כולו, כמו כל משחק השנה, התעורר לחיים והפך למכפיל כוח עבור מכבי חיפה - ומחלק בחזקה יותר של כוח ויכולת עבור יובנטוס. זה קרה מול אולימפיאקוס, זה קרה מול הקפריסאים, מול הכוכב האדום, מול מכבי תל אביב, אפילו למחצית מול פריז סן ז'רמן - החיבור בין סמי עופר למכבי חיפה יוצר מבצר שלכל קבוצה בכל רמה ממש סיוט לשחק בו. למעט, כמובן, המארחת.
מהשנייה הראשונה, מכבי חיפה הגיעה עם כוונת מאופסת, סכין בין השיניים, כל שחקן מוכן לרצוח בשביל כל כדור. שני השערים שמכבי חיפה כבשה עוד עשו חסד עם האורחת הזברתית. זו הייתה המחצית הכי טובה של קבוצה ישראלית מאז ומעולם. אין פה בכלל ספק, כל ויכוח או התלות בקוריוז כזה או אחר מיותרים.
זה באמת ברמה מעל כל מה שעשינו עד כה, הכל, והיינו שווים רביעייה לפחות. הכי אמיתי שיש - אם השמות והחולצות מתחלפים לשמות ולקבוצה ישראלית, זה נגמר בתוצאה היסטורית כבר בארבעים וחמש הדקות הראשונות. הכבוד, אולי הבהלה בחלק מהמצבים, בהחלט שיחקו תפקיד.
המחצית השנייה הייתה אולי פחות מרשימה מבחינת כדורגל, בטח שסימני העייפות ניכרו על השחקנים שלנו, אבל עדיין הייתה עוצמתית ומרשימה מאוד מבחינת צורת המשחק. עד כה, המלט דאון שלנו במשחקי ליגת האלופות התחיל ברצועת רבע השעה הראשונה של המחצית השנייה. שם קיבלנו את השערים המכריעים, שם התגלו והתגלעו פערי הרמות המשמעותיים שהשאירו אותנו עם מחמאות בלבד.
עושה רושם שמכבי חיפה הפנימה היטב את הלקחים, לפחות לערב נתון, מאסה במחמאות הריקות מתוכן, והפגינה משחק טקטי קרוב למושלם. כל שחקן שעלה היום על הדשא הקריב מאתיים אחוז, והייאוש ניכר בכל מהלך של יובה.
זה מדהים ממש לייצר את הרצף והשטף ההתקפי שלנו מול אריות אירופה, אבל מדהים לא פחות היה לראות את הבגרות והסבלנות שהפגינה הקבוצה מול לחץ סופר מאסיבי של יובה. העייפות גם שיחקה תפקיד אצלנו, בעיקר בחוסר הריכוז והתכליתיות בחלק ההתקפי. אין דקה אחת במשחק הזה שלא עוררה בנו גאווה ביציע, מכבי חיפה עושה באמת דברים יפהפיים בקמפיין הזה - וזה לא מקרי.
מיותר לציין מיהו ה-כוכב שעומד במוקד הערב ההיסטורי הזה, כוכב כדורגל ברמח איבריו, מר עומר אצילי. אחרי הרומן שניהל עם הקורות של וויצ'ך שצ'סני במשחק הקודם, אצילי החליט להזיז את ההתרחשות כמה סנטימטרים הצידה, וסיים עם צמד מלא בקלאס. כאילו שיחק מול מכבי נתניה. רבות דובר על ההתאמה או אי ההתאמה של אצילי למשחקים באירופה. אתמול הסתיים הדיון בעניין באופן מוחלט. כוכב זה כוכב זה כוכב, ואצילי הותיר את החותם שלו גם על המפעל הבכיר באירופה. כל החיים, שחקנים חולמים על ערב כזה, כמה כיף לראות את עומר מגשים את החלום הזה, עבורו - ולא פחות, עבורנו.
נטע לביא מסתובב על אדריאן ראביו, עלי מוחמד רוקד על אנחל די מאריה (שהפציעה שלו לא הזיקה לנו, בלשון המעטה), פרנטזדי פיירו כותש בלמי סרייה א' ומבשל לעומר כמו דה בריינה, דין דוד דופק סלאלומים באגף כאילו הוא לירוי סאנה, שון גולדברג ודילן בטוביניסקה במשחק מושלם מושלם מושלם, פייר קורנו (איזה בישול מדהים) ודניאל מגני-על, על!
בכלל, רביעיית ההגנה במשחק ברמה של קבוצת צמרת בחמשת הליגות הגדולות. מוריד את הכובע.
שרי המופלא, גם במשחק לא מדהים שלו, עם הכאבים, נותן כל כך הרבה מנהיגות על הדשא. כמה השחקן הזה חשוב לנו, הדפיברילטור של הקבוצה הזו. איתו ובלעדיו, קבוצה שונה לגמרי, אין כמו השבוע האחרון להבהיר עד כמה.
אני מלא הערכה ואהבה לכל אחד שעלה על הדשא, לברק בכר שהכין את הקבוצה מושלם למשימה הזוב לכל חבר בצוות המקצועי ולכל אחד שהיה שותף לערב הזה. אמנם חול המועד סוכות, אבל זו אכן כפרתכם, וכפרה עליכם.
ברור לכולם, בנאלי, קלישאתי, אבל בכל זאת, נזכיר זאת שוב - הניצחון הזה הוא אקסטטי, טירוף חושים, אבל המשחק הבא, מול חדרה בסמי עופר, חשוב לא פחות. זה לא מס שפתיים, זה אשכרה ככה - כל נקודה בחגורת האסטרואידים הזו עד סוף נובמבר סופר חשובה למאבק האליפות, והמפתח לאפשרות של עוד סיבוב מעבר לדלת הקסמים בה עברנו כבר השנה. אין תירוצים, יש כמעט שבוע למנוחה והיערכות, ונגמר המקום לפאשלות.
ובחזרה לערב המופלא שעבר עלינו: המשחק הזה, ביחד עם קודמו, היו אולי הדיסוננס הכי גדול שחוויתי כאוהד, הניגודיות הכי קיצונית בין שני משחקים עוקבים. בפחות משלושה ימים, אתה יורד לשפל ותהומות בושה שחשבת שכבר לא תתבוסס בהם, בטח לא עם הקבוצה הנוכחית - ואז עולה לנקודה אולי הגבוהה ביותר שהמועדון שאתה אוהב הגיע אליה אי פעם, עד כה. במרחק שלוש יממות בלבד, אותם השחקנים, באותה החולצה, משחקים מולך - ונראים כמו שתי קבוצות שונות לחלוטין.
זה שבוע שמבהיר עד כמה קצר המרחק בין עצב וחרפה בקבוצה שאותה אתה נושא על לבך בכל מקום - לשמחה וגאווה שאין לך יכולת להכיל ולעכל. אין כמעט שום דבר בחיים האלו שיכול ליצור את הניגודים החדים האלו, את רכבת ההרים הרגשית המוטרפת הזאת.
זה שבוע שמבהיר למה, ובעיקר עד כמה, אנחנו אוהבים את המשחק הזה, ובעיקר את הקבוצה הזאת. על היום הזה, על היום שעבר, על הטוב ועל הרע, על כל רגע עם ולמען הקבוצה שלי - תודה לאל שנולדתי ואמות ירוק.
חג שמח וירוק לכולם.