האתגר הגדול של חייו: מה עובר על ליאו מסי?

ליאו מסי כבר ניצח כמעט בכל קרב שאפשר לנצח בכדורגל. הוא עבר יבשות, שבר שיאים, הניף גביע עולם, זכה בכדור הזהב שוב ושוב והפך מילד קטן מרוסאריו לאדם שהעולם כולו מכיר. אבל עכשיו הוא נאלץ להתמודד עם הקרב הקשה ביותר בחייו, כזה שאין לו שום קשר לכדורגל - הפרידה מאביו, חורחה מסי.

עבור מסי, חורחה לא היה רק אבא. הוא היה האדם שהיה שם הרבה לפני האצטדיונים המלאים, התארים והתהילה, מי שראה את הכישרון של הילד מרוסאריו עוד לפני שהעולם ידע מי הוא ליאו מסי. הוא ליווה אותו מהרגעים הראשונים בקריירה, דרך המעבר לספרד בגיל 13 ועד להפיכתו לאחד הכדורגלנים הגדולים אי פעם.

כשהכישרון של מסי התחיל למשוך תשומת לב, חורחה היה הרבה יותר מהורה תומך. הוא לקח חלק בהחלטות שהכריעו את עתידו של בנו, ובגיל 13 עבר איתו לספרד, בתקופה שבה המשפחה נאלצה להמר על עתידו של ילד שעדיין לא היה ברור אם יצליח להגשים את הפוטנציאל העצום שלו. המעבר לברצלונה היה נקודת מפנה, אבל מאחורי הילד שעלה למטוס עמדה משפחה שלמה, ובראשה אבא שהאמין בו מהרגע הראשון.

בהמשך, כשליאו הפך לכוכב, חורחה נשאר קרוב. הוא הפך לסוכן של בנו, היה מעורב בחוזים ובהחלטות מקצועיות ונמצא לצידו גם ברגעים המורכבים ביותר בקריירה. בעולם שבו מסי הפך עם השנים לאחד האנשים המוכרים והעשירים ביותר על פני כדור הארץ, חורחה היה אחד האנשים הבודדים שהכירו את ליאו עוד מהחיים שלפני כל זה.

אלא שהחודשים האחרונים של חורחה היו רחוקים מלהיות רצף אחד של הידרדרות. לפי דיווחים בארגנטינה, הוא עבר מספר אשפוזים, כשבין לבין היו גם תקופות של שיפור שנתנו למשפחה תקווה. אותם אשפוזים השפיעו מאוד גם על מצבו של ליאו עצמו, הן בחייו האישיים והן בכדורגל, כאשר חוסר הוודאות סביב מצבו של אביו ליווה אותו לאורך התקופה.

וזה אולי מה שהופך את האובדן הנוכחי לכל כך משמעותי עבורו. מסי לא נפרד רק מהאדם שניהל חלקים גדולים מהקריירה שלו. הוא נפרד מהאדם שהיה שם לפני שהייתה קריירה בכלל. אבא שראה את הילד, האמין בו והלך איתו את כל הדרך.

המשפחה בחרה הלוויה פרטית מאוד, שנערכה בבית עלמין מחוץ לרוסאריו. לפי דיווח מקומי, הטקס התנהל תחת מעטה כבד של חשאיות, עם אבטחה חריגה ואפילו איסור רשמי על הטסת רחפנים באזור. ההלוויה התחילה במוצאי שבת ונמשכה עד סמוך לצהריים ביום ראשון.

השאלה הגדולה עכשיו היא מה האובדן הזה יעשה למסי עצמו - ובעיקר, האם הוא ישפיע גם על הדבר שהיה מרכז חייו במשך יותר משלושה עשורים: הכדורגל. מסי כבר נמצא בשלב שבו העתיד המקצועי שלו פתוח לחלוטין, ובגיל 39 הוא לא חייב להוכיח דבר לאף אחד. דווקא משום כך, אובדן אביו עשוי לגרום לו להסתכל אחרת על המשך הדרך.

כאן נכנסת גם ההתייחסות של מסי עצמו. בפוסט שבו נפרד מאביו, הוא לא הסתפק במילות פרידה, אלא כתב על הקושי להמשיך בלעדיו והעלה ספקות לגבי משך הזמן שעוד ישחק. זו הפעם הראשונה שבה מסי עצמו נותן הצצה לאפשרות שהכדורגל, שהיה כל חייו, כבר לא בהכרח יהיה הדבר שהוא ירצה להמשיך לעשות באותה עצימות.

ועדיין, חשוב להפריד בין כאב של אדם שאיבד את אביו לבין החלטה מקצועית. מסי נמצא בתוך תקופה ראשונה של אבל, ולכן מוקדם מאוד לדעת אם המילים שכתב משקפות החלטה אמיתית לגבי העתיד או את התחושות הקשות של הימים האחרונים. פרישה היא צעד גדול, ובוודאי כזה שלא נכון לייחס לו החלטה סופית על סמך פוסט בודד.

מצד שני, קשה להתעלם מהעובדה שמסי כבר נמצא בנקודה שבה האפשרות הזו אינה מופרכת. הוא בן 39, זכה בכל תואר אפשרי וכבר אין לו שום דבר להוכיח על כר הדשא. אם בעבר היה נדמה שהרצון להמשיך לשחק הוא כמעט מובן מאליו עבורו, כעת יתכן שישאל את עצמו שאלה אחרת. מה הוא באמת רוצה לעשות כשהאדם שהיה שותף למסע הזה מהיום הראשון כבר לא נמצא לצידו?

גם בארגנטינה מבינים שהמילים של מסי אינן עוד התייחסות שגרתית לעתידו. המדינה שכבר חוותה איתו בעבר רגעים שבהם נדמה היה שהוא עומד להתרחק מהנבחרת, מסתכלת הפעם על סיטואציה אחרת לחלוטין.

העיתוי הופך את הדברים שלו לעוצמתיים יותר. מסי רק סיים את המונדיאל האחרון שלו, טורניר שבו אביו ביקש ממנו במיוחד לשחק, אך מצבו הידרדר ימים ספורים לפני תחילתו. מסי סיפר כי אחרי כל משחק חיכה להודעה מאביו, ובשלב מסוים הבין עד כמה מצבו קשה. הוא המשיך בטורניר, הגיע עד הגמר, אבל אביו כבר לא הצליח להגיע ולראות אותו משחק.

יש משהו כמעט סמלי בכך שהמונדיאל הזה, שהיה אמור להיות אולי הפרק האחרון הגדול של מסי עם הכדורגל, הפך בדיעבד גם לאחד הפרקים האחרונים במסע המשותף שלו עם אביו. חורחה רצה לראות אותו שם פעם נוספת, ומסי ניסה להגיע רחוק ככל האפשר כדי לאפשר לו לעשות זאת. עכשיו, כשהמשימה הזו כבר מאחוריו והאדם שעבורו היא קיבלה משמעות נוספת איננו, יתכן שהמוטיבציה של מסי מסתכלת מחדש על מה שנשאר.

אם מניחים לרגע בצד את הכאב, נשארת שאלה פשוטה מאוד: מה עוד יכול לגרום למסי לרצות להמשיך? בגיל 39, אחרי שהניף את גביע העולם וזכה כמעט בכל תואר אפשרי, אין עוד פסגה מקצועית שהוא חייב להגיע אליה. הוא לא צריך להוכיח דבר, לא לעצמו ולא לאף אחד אחר.

הסיבה היחידה להמשיך היא הרצון עצמו. האהבה למשחק, התחושה לפני משחק, האימונים, התחרות והידיעה שהוא עדיין מסוגל לעשות על המגרש דברים שרק מעטים בעולם יכולים. כל עוד הדברים האלה עדיין קיימים, יש למסי סיבה להמשיך. אבל אם משהו מהם נעלם, אין כמעט דבר חיצוני שיכריח אותו להישאר.

וזו בדיוק הנקודה שהופכת את הדברים שכתב אחרי מות אביו לכל כך משמעותיים. מסי לא נמצא במקום שבו הכדורגל יכול להכתיב לו את החיים. אם בעבר היו מטרות שדחפו אותו קדימה, היום הוא כבר יכול לבחור בעצמו כמה עוד הוא רוצה לתת למשחק. האובדן של חורחה עשוי לגרום לו לבחון מחדש את הבחירה הזו - לא בגלל שהוא כבר לא מסוגל, אלא בגלל שאולי משהו באופן שבו הוא מסתכל על הכדורגל השתנה.

מצד שני, יש גם אפשרות הפוכה. דווקא החזרה למגרש יכולה להפוך עבור מסי לעוגן בתקופה הקשה הזו. הכדורגל היה חלק מחייו עוד לפני שהפך למקצוע, וחורחה היה האדם שליווה אותו לכל אורך הדרך. יתכן שהמשך המשחק לא יהיה בריחה מהאבל, אלא הדרך שלו לשמור על משהו מהחיים שהכיר יחד עם אביו.

בלילה שבין רביעי לחמישי הגיע גם המבחן הראשון על המגרש. פחות משבוע אחרי מות אביו, מסי חזר לשחק במדי אינטר מיאמי, כשעלה במחצית במשחק הגביע מול לאון. החזרה המהירה שלו למגרש, דווקא בתקופה שבה עתידו עדיין לוט בערפל, עוררה בארגנטינה עיניין רב.

ב-'TyC Sports' הארגנטינאי ניסו להבין האם ההחלטה לחזור לשחק כל כך מהר מעידה על כך שמסי כבר החליט להמשיך בכדורגל ולא לפרוש בעקבות האובדן. באתר טענו שהתשובה לכך היא שממש לא בהכרח. לפי הדיווח, החזרה המהירה נבעה בעיקר מהמחויבות האדירה של מסי לחבריו לקבוצה ולאינטר מיאמי, ולא מהחלטה שקיבל לגבי המשך הקריירה. מסי עדיין שומר את הקלפים קרוב לחזה, ובשלב הזה כלל לא בטוח שהוא עצמו יודע כיצד יפעל בסופו של דבר.

גם אם יבחר להמשיך, סביר שהכדורגל שלו יראה מעתה קצת אחרת. בכל משחק, בכל שער ובכל רגע גדול, יהיה גם זיכרון של האדם שהיה שם הרבה לפני שהעולם כולו הכיר את ליאונל מסי. חורחה כבר לא יוכל לצפות בו מהצד, אבל המקום שלו בסיפור לא יעלם.

בסופו של דבר, רק מסי יודע מה הוא באמת רוצה עכשיו. פרישה עדיין רחוקה מלהיות עובדה, אבל לראשונה יש תחושה שהשאלה אינה כמה זמן הגוף שלו עוד יאפשר לו לשחק, אלא כמה זמן הלב שלו ירצה בכך. אחרי קריירה של יותר משני עשורים, אולי זו ההחלטה היחידה שנשארה לו לקבל.