תגיות: הפועל תל אביב, ליגת העל ווינר, מירוץ האהבה, מכבי תל אביב, ערן זהבי
הקריירה של ערן זהבי היא, ללא ספק, אחד מסיפורי הספורט הטובים ביותר שנכתבו במדינת ישראל. זו קריירה שכללה שורה של רגעים אייקונים ובלתי נתפסים - שער ניצחון בטדי וזריקת סרט, מספרת בליון ובעיטה באוהד שתקף אותו, נגיחה משוגעת בבאזל ופנדל מוחמץ מול סקוטלנד, שער ניצחון גדול בדרבי והרגע שבו הוא סוגר חשבון עם "העכברים שיצאו מהחורים". כל פריים כזה שהוא צרב לנו בזיכרון היה יכול להיות שווה טקסט שלם וארוך. וכולם באו מאותו בן אדם. מאיש אחד, שהצליח להכיל סביבו את כל קשת הרגשות האנושיים.
כי אחרי ככלות הכל, הסיפור של ערן זהבי הוא סיפור על אהבה - וכמה שהיא יכולה לתעתע. כמו שאמר דודו טופז ז"ל בסרט "מלך הרייטינג" על אהבת ההמונים - זו אהבה שאי אפשר לסמוך עליה. במשפט אחד, היא יכולה להפוך לשנאה. וזהבי, להבדיל מטופז, יודע את זה היטב על בשרו: כנראה שלא היה אדם אהוב כמוהו, וגם לא היה אדם שנוא כמוהו. תלוי, כמובן, באיזה צד מסתכלים.
רוב בני האדם שנולדים ומתים חיים את חייהם באמצע - יש אנשים שאוהבים אותם, ויש אנשים שלא, אבל העוצמות שהם חשים את האהבה או חוסר האהבה הן בדרך כלל בינוניות. מדיום רייר, בטמפרטורת החדר. לא אצל זהבי - אותו, אנשים העריצו עד כדי סגידה מוחלטת, או שנאו עד מוות. שרו לו בעיניים בוערות ויוקדות, או קיללו אותו... באותן עיניים בוערות ויוקדות. לא היה אמצע ברגש שחשת כלפי אותו בן אדם. לפעמים אותם אנשים, אהבו אותו מאוד - ואז שנאו אותו באותה הצורה.
זה הסיפור של ערן זהבי והפועל תל אביב. הפועל היתה הקבוצה הראשונה שלו - שם הוא שיחק לראשונה כשהיה רק בן שש. הוא אמנם עבר בראשון לציון, אבל חזר להפועל - ואחרי עונת וחצי בעירוני רמת השרון, הוא התפתח להיות "נער הזהב" של האדומים - בתקופת הרנסנס שלה. אחרי כמה שנים מאכזבות ומדשדשות, כולל תקופת שפל אמיתית תחת גיא לוזון, הפועל מצאה את אלי גוטמן - ששלב אחרי שלב, הצליח להפוך אותה לקבוצה מנצחת. כשזהבי חזר להפועל ת"א, בקיץ 2008, היא כבר היתה אחרי ההישרדות בליגה - ודברים סביבו התחילו לקרות.
וכך, זהבי צמח להיות האייקון האדום החדש. סביבו היתה קבוצה טובה - כזו שכללה את וינסנט אניימה, דאגלס דה סילבה, סמואל יבואה, קבוצה שהגיעה עד הסוף מול מכבי חיפה בסוף אותה עונה - אבל נוצחה שני מחזורים לסוף. זהבי בתוך הקבוצה היה הבחור החדש בשכונה - כזה שכובש מדי פעם, מתרגל את הכוכבות ובעיקר הופך להיות בשר מבשרו של המועדון. מועדון שחיפש גיבורים, ולא ממש מצא אותם - קיבל את זהבי, שהלך ולכד את תשומת הלב.
גם בעונת 2009/10, כשהפועל סביבו המשיכה לצמוח עם ההחתמות של דדי בן דיין ואיתי שכטר, זהבי הלך וגדל. אז באה הפציעה ההיא של נמניה ווצ'יצ'ביץ' הסרבי, שנתנה לו מקום בהרכב. פתאום זהבי הפך להיות מישהו שלא מסתדרים בלעדיו - חלק ארי בקישור האדום, וגם כזה שמצליח להבקיע שערים. היה בו קצת ממשה סיני, וקצת מהחוש הדרמטי של גילי לנדאו - הוא היה "גולדן בוי". מישהו שמדי פעם מצליח להבריק עם שער גדול. ואז, הגיע ה-15 במאי.
כמו בתסריט מושלם, הוא היה שם בדיוק ברגע הזה. בדיוק בשנייה הנכונה. כשהפועל ת"א ויתרה על הטקטיקה, ושלחה את כל הכוחות למעלה - רוב השחקנים סביבו קרסו. גילי ורמוט שלח את הבעיטה שהרוש הדף, רק כדי שהיא תגיע לרגליים שלו. הכל היה מוכן לרגע שבו הרומן יגיע לשיא - לרגע שבו זהבי יפגוש את הכדור, וישלח אותו לרשת של בית"ר ירושלים. רגע שאף אחד ממי שהיה מעורב בו, או צפה בו, לא ישכח לעולם. השער הכי דרמטי בהיסטוריה של הכדורגל שלנו - מהילד של הפועל. זהבי. ערן זהבי.
זה היה רגע שהפך את זהבי לדמות נערצת - לשחקן היסטורי. אחר כך, הוא עוד הספיק לקחת את הפועל לליגת האלופות, לכבוש שלושה שערים בשלב הבתים (כולל צמד נגד בנפיקה) ואפילו לקחת איתה גביע נוסף - עד השלב שבו הוא היה אמור לעלות מדרגה. המעבר לאירופה, לקבוצה איטלקית ושמה פאלרמו. וגם כאן הסמליות היא אדירה - כי האדום, שהוא היה כל כך מזוהה איתו, הפך לוורוד של הקבוצה האיטלקית. אולי זה היה סימן מטרים לכך שמשהו עומד להשתנות. שאיכשהו אדום בוהק יכול להפוך, מתישהו, לצהוב.
ושם, הגלגל הסתובב. כי כשזהבי חזר לארץ, אחרי סוף ההרפתקה האיטלקית, הפועל לא היתה יכולה לקנות אותו. ומי שכן היתה מוכנה לשלם לא מעט - היתה דווקא מכבי תל אביב. זה היה הרגע שבו הכל משתנה - הרגע שבו זהבי הופך מהאהבה הכי גדולה של הפועל תל אביב, לשנאה הגדולה שלה. הרגע שבו, בבת אחת, נמחק כל מה שעשה. כך הוא הפך, על משקל הריאליטי המצליח, מנאמן - לבוגד.
וכגודל המעשה, כך גם גודל המהפך ביחס אליו. ג'רי סיינפלד צחק פעם על אוהדי ספורט, כשסיפר: "אוהדים יכולים להיות כל כך מאוהבים במישהו, אבל אם הוא עובר לקבוצה אחרת - הם שורקים לו בוז. זה אותו בן אדם בחולצה אחרת, והם שונאים אותו!". ונדמה שהפראזה מאותו קטע מצחיק, הפכה למציאות כואבת - האהבה העצומה והבוערת, הפכה לשנאה קשה. זהבי, מאותו הרגע, כמעט הפך למטרה; אוהדי הפועל קיללו אותו לא רק על המגרש, אלא גם בחיים הפרטיים. ואז, הגיע הדרבי - שסימל את הכל.
הפריים הבא בסיפור הוא פנדל - ערן זהבי ניגש לבעוט כדור עונשין מ-11 מטרים, מול שערים 4-5 האדומים של בלומפילד. זה דרבי. זהבי משחק במכבי ת"א, מול היריבה הפועל, כובש מהנקודה - ואז רץ לבצע את התנועה המזוהה איתו, תנועת יריית האקדח, לכיוון הקהל האדום. כמה דקות לאחר מכן, אוהד הפועל תל אביב - שהיה גם חברו הטוב בעבר - פרץ לדשא כדי לתקוף אותו. זהבי הגיב בבעיטה, וספג כרטיס אדום. קשה לחשוב על דוגמא כזו בתחום אחר בעולם - מישהו שהיה אוהד גמור, ואפילו חבר טוב של אדם, מוכן ברגע אחר לתקוף אותו באלימות.
האירוע הבלתי נשכח ההוא - סימל את המהפך. זהבי היה הכי אהוב, וגם הכי שנוא. ובאותה המידה, השינוי הגדול גם קרה בצד השני - עבור אוהדי מכבי תל אביב, זהבי סימל במשך שנים את הפועל; אבל ככל שהוא שיחק במכבי והתפתח בתוכה, לאט לאט נמחק לו העבר האדום - והוא הפך, למרבה האירוניה, לאייקון מכביסטי. פתאום, הוא כבר הושווה לאגדות שגדלו במכבי ת"א - כמו גיורא שפיגל או אבי נמני. ייתכן מאוד שהוא יהפוך, אם יזכה באליפות העונה, למי ששובר את שיא האליפויות של מספר 8 - שנראה בלתי ניתן לשבירה. חמש אליפויות בצהוב.
רוב בני האדם לא היו מסוגלים לעשות כזה מהפך - להיות, בו זמנית, גם גיבור אדום וגם סמל צהוב. גם "הכי הפועל" וגם מכביסט. אבל רוב בני האדם אינם ערן זהבי - אין בהם את החוש הדרמטי, את הווינריות והקילינג אינסטינקט; וגם את משיכת האש. היכולת לכתוב את הנראטיב בצורה כל כך מושלמת, שאי אפשר להישאר אליו אדיש - אפשר רק לאהוב ממש, או לשנוא ממש. אין אמצע.
היום, החיים שלנו מלאים בטיפוסים קוטביים כאלה - אריאל שרון ז"ל התהפך, בחייו, מלהיות אביר המתנחלים ועד היותו שנוא נפשם (עד רמת הפולסא דנורא). בנימין נתניהו נחשב ל"מלך" בעיני אוהביו, ולדמות כמעט-דמונית בעיני שונאיו. כנ"ל נשיא ארצות הברית הנוכחי, דונלד טראמפ. סביר להניח שכשאתם קוראים את זה, יש לכם דעה נחרצת על לפחות אחד משלושת האנשים האלה. וכנראה שיש לכם דעה נחרצת - טובה או רעה - לגבי זהבי. אי אפשר אחרת.
ועכשיו, כשהוא עוד מעט בן 38, סוף הסיפור מתקרב. עם מה נישאר? כנראה שמי שאוהב את זהבי, יאהב אותו לנצח. מי ששונא אותו, כנראה יישאר בשנאתו. אבל גם האוהבים וגם השונאים ייאלצו להודות בסתר ליבם - שבכדורגל הישראלי הדי אפרורי, זהבי היה הדמות היחידה שהצליחה להיות כל כך בולטת. כל כך אהובה, וכל כך שנואה. אפשר להתווכח על גדולתו של ערן זהבי ככדורגלן, כדמות היסטורית - כנראה שבאמת, אין עוד מלבדו.לרכישת כרטיסים במחירי השקה לזמן מוגבל - לחצו כאן