תגיות: ליגה סקוטית
קל לאבד את הרגש מהכדורגל. השילוב בין עומס המשחקים והכסף הגדול עלול ליצור הרגשה של עולם מפלסטיק, עם מיליונרים שמתמסרים ביניהם בכדור באצטדיונים מנותקים למען בעלים שמשתמשים בקבוצות כדי לקדם את האינטרסים האישיים שלהם, ולא מתוך אהבה למשחק. השקפת העולם הצינית הזאת לא מדויקת לחלוטין: גם שחקנים כמו ברנרדו סילבה או מרקו וראטי, שמשחקים במועדונים העשירים ביותר, אוהבים כדורגל. גם אם לעתים זה מרגיש יותר כמו עבודה ופחות כמו אהבה למשחק עצמו.
לשמחתנו, יש מספיק סיפורים אחרים באירופה, כאלה שמדגישים את הרגש ולא את הכדורגל המודרני. אחד היפים בהם הוא זה של ארברות', קבוצה חצי-מקצוענית מסקוטלנד שנמצאת בדרכה לליגה הראשונה. מלך השערים של הקבוצה חשמלאי, בעוד המאמן עובד בחברת השמה. הם היו מרחק 12 דקות מעלייה אוטומטית לליגה הראשונה בסקוטלנד, ועוד יכולים לעשות זאת דרך הפלייאוף.
הסיפור של אותה ארברות' מתחיל לפני 143 שנים, ביולי 1878. המועדון הוקם בשנה שבה האימפריה העות'מאנית עוד שלטה בארץ ישראל, ומאז הקמתו עד היום התחלפו 27 נשיאים שונים בארצות הברית. לרוב המועדונים שקיימים כל כך הרבה זמן, כמו מנצ'סטר יונייטד או אברטון שהוקמו באותה השנה, יש רשימה ארוכה של הישגים.
לארברות' אין. התקופה הארוכה ביותר שבה המועדון היה בליגה הראשונה בסקוטלנד הייתה בין 1935 ל-1939, אין להם שחקן שערך יותר משתי הופעות בנבחרת הסקוטית ואין להם תארים משמעותיים. למועדון יש רגע היסטורי אחד בדמות הניצחון התחרותי הגדול ביותר בתולדות הכדורגל, 0:36 ב-1885 (ה-0:149 ממדגסקר מפורסם הרבה יותר, אך מדובר במשחק בו המפסידה הבקיעה 149 שערים עצמיים בתור מחאה).
אין לארברות' ארון תארים עמוס, סיפורים שנכנסו לדברי הימים של הענף או שחקנים מהטופ העולמי שערכו הופעות בכורה במדיה. המורשת של ארברות' פשוטה בהרבה: היא הביאה שמחה לאנשים. מבט על ההיסטוריה המפורטת באתר המועדון מראה ערבי הוקרה לאנשים שהיו חלק ממנו במשך 50 שנה, יותר ממשחקים או תארים משמעותיים. הקבוצה עצמה לא הייתה בליגה הראשונה מאז 1971.
אז איך מועדון מצליח להחזיק 143 שנה בלי הישגים? כנראה בזכות זה שלמספיק אנשים היה אכפת ממנו. הסיפור של ארברות' הוא הקשר עם האוהדים, וזה מתבטא גם באצטדיון גייפילד, אחד האצטדיונים היפים ביותר בבריטניה. מדובר באצטדיון כדורגל מהסגנון הישן, עם יציעי עמידה ואוהדים שעוברים מקום במחצית כדי לעמוד מאחורי השער של קבוצתם במשך תשעים דקות. בחורף, כך מספרים במועדון, הגלים פוגעים בקיר הרביעי של המתחם.
הקשר עם הקהל מיוחד. ארברות' מרגישה כמו קבוצת כדורגל מהסוג המיושן, זאת שבה כל העיר הולכת ביחד לאצטדיון והולכת לחגוג או להתנחם בבר המקומי מיד לאחר מכן. חלק מאוהדי הקבוצה אף התייחסו לזה, ולהצלחה המפתיעה, בעצמם: "שיחקנו מול סלטיק וריינג'רס בגביעים בעבר, לשחק מולן בכל שבוע יהיה עצום. היינו שמחים אם היינו נשארים בכלל בליגה, אבל להגיע למקום כזה זה מדהים. נגמרה לנו כל הבירה ביציע, אני הולך למגרשים עשרים שנה ולא ראיתי שום דבר כזה. הילדים בבתי הספר של העיר ציירו ציורים במיוחד לשחקנים, אנחנו תולים אותם בחדרי ההלבשה. האווירה הקהילתית כאן עצומה", אמרו.
כחלק מאותה אווירה קהילתית, הקבוצה מכרה לבנים מהקיר של אצטדיון גייפילד שעומד לעבור שיפוץ לקראת העונה הבאה, כדי לחזק את התשתיות (מבלי שינוי משמעותי). הקיר נמצא שם מאז השיפוץ האחרון של האצטדיון, ב-1925, והאוהדים הקבועים קיבלו הזדמנות לקנות לבנים. כל הכסף הלך ישירות לקניית ציוד כדורגל לילדי העיר, והקבוצה הצליחה לגייס סכום המוערך במאות פאונדים.
ארברות', עיר של 23 אלף תושבים, מלווה במשך שנים את הקבוצה. גם בכישלונות, גם בהצלחות וגם בחוסר המזל: העונה המוצלחת ביותר של המועדון עד לעונה הנוכחית הייתה ב-2020, שנת הקורונה. רצף העונות שלהם בליגה הבכירה נעצר ב-1939, עם פרוץ מלחמת השנייה, ולאחר המשך הליגה בחרו להוריד אותם שרירותית לליגת המשנה. גם לאחר שנראה כאילו הם עומדים לעלות לליגה הבכירה, הם ספגו שער מאוחר מול קילמנרוק ונשרו לחצי גמר הפלייאוף, בו ישחקו ב-10 במאי.
הקשיים שחווים השחקנים מורכבים יותר. יש בסגל של הקבוצה עובדי זבל, חשמלאים, מורים ואנשים במגוון מקצועות שונה. כשהמאמן המוערך דיק קמפבל נשאל על ההכנות לחצי גמר הפלייאוף, התשובה שלו הייתה מפתיעה, במיוחד בהתחשב בכך שהקבוצה עומדת לשחק על מקום בליגה הראשונה של סקוטלנד: "אנחנו צריכים את ימי שלישי ושישי פנויים, קשה לנו לקבוע אימונים בהתחשב בזה שכולם עובדים כאן במשרה חלקית".
וזה עובד. תוך שש שנים הם הגיעו מהמקום הלפני אחרון בליגה הרביעית לראשות הליגה השנייה והיו בתמונת העלייה עד ההפסד שובר הלב לקילמרנוק, בזמן שהם הקבוצה החצי-מקצוענית היחידה במסגרת. בשנה הבאה הם יכולים למצוא את עצמם באותה ליגה של ריינג'רס, הקבוצה שהגיעה לחצי גמר הליגה האירופית.
השילוב הזה בין העבודה לספורט, במקרה של ארברות', הופך את הקבוצה לגדולה יותר. זו הקבוצה המבוגרת בליגה השנייה בסקוטלנד עם גיל ממוצע של 29.1. כל הסגל שלהם שווה 3.80 מיליון יורו לפי Transfermarkt, הנתון הנמוך בליגה בהפרש וקטן ביותר מפי 2 מזה של קילמנרוק שעלתה (ושווה 7.90 מיליון). מדובר בקבוצה המבוגרת ביותר בארבעת הליגות הראשונות בסקוטלנד, והיא אחת הקבוצות הטובות ביותר עם 62 נקודות ו-5 הפסדים בלבד ב-35 משחקים העונה. חלק מהשחקנים עבדו במקום עבודתם הרגיל ביום המשחק על העלייה לליגה הסקוטית הבכירה ואז נסעו לאצטדיון.
זה בלתי נתפס. תחשבו על זה: אנשים קמו בבוקר, עשו סיבוב עם משאית זבל, ואז נסעו לשחק בקרב ישיר על עלייה לליגת הכדורגל הראשונה בסקוטלנד (התשיעית בחוזקה באירופה לפי דירוג הליגות של אופ"א, שמודד את החוזק של הקבוצות הבכירות מהליגה לפי הצלחתן במפעלים האירופאיים).
הצלחה של סינדרלות בגביע מרשימה, אבל בליגה היא גדולה הרבה יותר: הם היו צריכים לעשות קסם משחק אחרי משחק אחרי משחק, ולא בערב רע מול מחליפים עצובים של קבוצת פאר. מאמן ארברות' השווה את קבוצתו ללסטר סיטי, ואם היא תעלה לליגה הראשונה אולי נראה אותה בשנה הבאה מול ליאל עבדה וניר ביטון. גם אם הם לא יעשו את זה, ולמעשה גם במצב בו מעולם לא יחזרו לליגה הבכירה, מסע הקסם הזה של ארברות' שווה לא פחות מכל תואר אחר. הם הפכו אנשים לשמחים, בגרסה הטהורה ביותר של הכדורגל שאפשר למצוא באירופה.