לחיות על הקצה: מגני העצם נעלמים מהענף

החיים הם מה שקורה כשאתה מתכנן תוכניות אחרות. המשפט הזה כידוע מזוהה עם ג'ון לנון (1940-1980), אבל רלוונטי ברמה מסוימת לכל תחום בחיינו, גם לכדורגל, ולא רק לכזה שהגיע מעיר הולדתו של לנון ליברפול. המשחק משתנה כל הזמן בפן הטקטי, אבל דבר אחד, לצערנו, נשאר קבוע - שחקנים עלולים להיפצע.

זה בלתי נמנע. כדורגל בסופו של דבר הוא ספורט של מגע, וככזה הסיכון לפגיעות גדול יותר. שחקנים נתקלים אחד בשני, רצים אחד אחרי השני ומתקלים אחד אחרי השני, מה שמכריח אותם, לפחות על הנייר, לנקוט בזהירות. בשביל זה נוצרו נעלי הפקקים והסטופקס האהוב על כולנו, בשביל זה נוצרו גם מגני העצם, חגורת הבטיחות של הרצועה הצולבת, שמכסה את הברכיים והשוק.

ההיגיון פשוט - אם יש מצב שיפגעו לך בברכיים, דבר טבעי בכדורגל, אז ברגע שיש משהו שיחצוץ בין הברך למגע זה יכאב פחות והקריירה תתארך. למרות זאת, שחקנים צעירים פחות ופחות חושבים ככה. הארי האוול בן ה-17, שעלה מהספסל של ברייטון והספיק להבקיע השנה מול ברנסלי בגביע האנגלי.

"מגני השוקיים שלו בגודל של איירפודס", נטען ב-Footy-Headlines, בו השוו אותם למגנים של ג'יימס מילנר שמכסים כחצי מרגלו של בן ה-39, אגדת פרמייר ליג ומי שנודע בזכות היכולת לשמור על כושר גופני ורמה גבוהה במשך שנים. התופעה קיימת גם אצל שחקנים גדולים יותר, כמו פלוריאן וירץ או מייקל אוליסה שניסה לעלות למשחק מול פריז סן ז'רמן בלי מגנים. 

The difference in shin pad styles between 17-year-old Harry Howell and James Milner 😅 pic.twitter.com/NatpHzVLmz

— Sky Sports Football (@SkyFootball) September 25, 2025

במשך שנים שחקנים לבשו מגני ברכיים בגודל רגיל, שמכסה כ-20-30% מהרגל במקרים מסוימים, בתוך הגרב. שחקנים צעירים ממעטים לעשות את זה, מתוך אמונה שכך הם מרגישים קלילים יותר, יכולים לזוז בצורה טובה יותר ולהרגיש את הכדור. תוסיפו לזה את העובדה שהיום יש פחות תיקולים חריפים מאשר בעבר בכדורגל, כשאי אפשר לעלות בלעדיהם למגרש. למרות זאת, אין אף התייחסות בחוקת הכדורגל האנגלי לגודל של אותו מגן. 

בעקבות זאת שחקנים יכולים למצוא את עצמם עם מגני ברכיים (או שוקיים) קטנים מאי פעם, כשנדמה שהם רק הולכים ומתכווצים בשנים האחרונות. ב-2010 הארי פירסון, כתב הגרדיאן והמגזין הישראלי שם המשחק, דיבר על כך שעמנואל אדבאיור שיחק עם שני מגני ברכיים זעירים, אותם הוא תיאר כמו "פחיות בירה דחוסות". כבר אז הוא דיבר על הסיכון ועל כך שאדבאיור משחק עם מגנים שקטנים פי שלוש מהאזור אותו הם אמורים לכסות, כשהם אמנם עשויים מפולימרים מתקדמים יותר.

הטוגולזי שחורר רשתות בארסנל המשיך מאז להשאלה בריאל מדריד ועונה טובה אחת בטוטנהאם, אבל בשנים העוקבות בעיקר נפצע ומצא את עצמו נפלט מהפרמייר ליג בגיל 33, הגיל בו מוחמד סלאח אחד השחקנים הטובים בעולם. מגני ברכיים אמיתיים, ולא קטנטנים שמכסים שליש מברכו, והוא היה יכול לשחק עד גיל מתקדם יותר? לעולם לא נדע.

מקודם השוונו את מגני העצם לחגורות בטיחות, אבל ההשוואה הזאת עושה עוול עם חגורות הבטיחות. רכב, כל רכב, יגיע לאותה מהירות אם אתם עם חגורת בטיחות או בלעדיה. אף שחקן לא עולה לכר הדשא ורוצה להיפצע, או מזלזל בבטיחות שלו בתור המטרה הראשונית. שחקנים כן רוצים להיות מהירים יותר, וכאן טמון חלק מההבדל בין מילנר לבין הארי האוול – מילנר קשר, שחקן שאמור לכסות שטחים.

השני חלוץ צעיר שחי על מהירות ועל ספרינטים, וברגע שיש לו מגן גדול יותר אז באופן טבעי יהיה לו יותר קשה לרוץ. בהתחשב בטבע הדינמי של הכדורגל המודרני, בו חמישה חודשים טובים יכולים להוביל לכך שירכשו אותך ב-50 מיליון יורו ותהיה מסודר כלכלית דורות קדימה, זה סיכון מקצועי. בטח כשהאוול גדל בעידן בו יש פחות תיקולים ויותר אדומים על "נעיצות" בברך ממה שהיה בעבר. הסיכון לכאורה נמוך יותר. מעבר לזה, פציעות היום לא מסיימות קריירה כפי שהיו בעבר. הרפואה התקדמה.

לכן, כשלוקחים את כל זה בחשבון, אפשר להבין את ההחלטה של חלק מהשחקנים. ג'ק גריליש הצעיר נדרש ללבוש את מגני הברכיים שלו בהתאם לכללים באקדמיה של אסטון וילה, אבל כשהוא קפץ לבוגרת הוא ראה ששחקנים לובשים גרביים קצרות יותר, כאלה שלא בדיוק מותאמות למגנים כאלה. כשהוא עלה לבוגרים הוא התחיל לשחק עם גרביים נמוכות, בדומה לשחקנים כמו טרנט אלכסנדר ארנולד, רומאו לאביה, בראיין אמבואמו ולוק שואו.

זה עניין של נוחות. אקס לסטר סיטי, פורטסמות' וקריסטל פאלאס סטיב קלדריג' סיפר על כך לאתלטיק לפני כשנתיים, ואמר ש"הרגל שלי נראתה גדולה יותר, הרגשתי בנוח. כשאתה מרים את הגרב, הרגל שלך לא זזה באותה דרך בנעל. זה היה עניין פסיכולוגי, אני לא חושב שהייתי יכול לשחק עם גרביים גבוהות. הייתי משאיר את מגני הברכיים לבדיקה לפני משחקים ומוריד אותם רגע לפני שריקת הפתיחה. אני לא יודע איך לא נפצעתי". זאת, אולי, כל התורה - שחקנים מרגישים בנוח יותר, הביטחון שלהם עולה, והכדורגל טוב יותר. מנהל הציוד של רקסהאם סיפר באותה כתבה על כך ששחקן אחד בלבד בקבוצה משחק עם גרביים גבוהות אחרי שהוא מכניס את המגן פנימה.

this guy might want to watch how joão palhinha’s leg survived because he wore his shinpads properly https://t.co/AqqdDQfm4b pic.twitter.com/WlsNmHPOSx

— ayudi (@sunggyuphile) September 25, 2025

שחקנים רוצים להרגיש יותר חופש בתוך הגרביים והנעליים שלהם ולכן לא מסתובבים עם מגני שוק בשביל להרגיש בנוח. זה מתחבר לחורים בגרביים של ג'וד בלינגהאם ושחקנים אחרים, וגם למגני עצם ננסיים בדומה לאלה של האוול ושל פלוריאן וירץ, שלבש אותם גם אחרי פציעה קשה בצולבת בגיל 19. "אני מנסה להיזהר על הדשא", אמר וירץ לאתר הרשמי של הבונדסליגה, "אבל כל עוד שום דבר רע לא קורה, אשאיר אותם". מגני הברכיים האלה הובילו את וירץ לרכישה ב-111 מיליון יורו, ויש מי שיגידו שהניסיון להמנע ממגע הוביל לפתיחה המגומגמת שלו, לעת עתה, בליברפול.

אוליסה כאמור ניסה לעלות למשחק מול פריז סן ז'רמן בלי מגנים, למרות היותו אחד הדריבליסטים הטובים בעולם ושחקן שיריבות מנסות לתקל. אוליסה בן ה-23, נציג נוסף של הדור החדש, נדרש בידי השופט הרביעי לשים את מגני הברכיים בהתאם לחוק שטוען ש"הם צריכים להיות בגודל מתאים כדי לספק הגנה". החוק הזה הפך לרשמי רק ב-1990, למרות שמגני הברכיים, ככל הנראה, קיימים עוד מ-1874. השחקנים טוענים שהם מתאמנים בלעדיהם. אם זה אכן המצב, ואם הם בני אדם בוגרים שיכולים לקבל החלטות בעצמם, למה הכדורגל מחייב אותם ללבוש מגני ברכיים?

התשובה עשויה להגיע אלינו ממשחק בדרום יורקשייר, בו שחקן בן 15 שבר את שתי רגליו כשניסה לתקל באותו לובש מגני ברכיים זעירים, בגודל של 9 על 3 ס"מ. אותו שחקן אמר ל-BBC ש"זה לא שווה את היתרון היחסי של המהירות. אתה מושבת לחודשים שלמים", ולכו תדעו לאן הקריירה שלו הייתה יכולה להגיע. אם נעלי הכדורגל התקדמו בשנים האחרונות, למה לא מגני הברכיים או הגרביים?

זאת כאמור שאלה של נוחות. אם לשחקנים נוח יותר בלי גרביים גבוהות, לא סביר שתגיע הגרב שתצליח למנוע את זה או לצמצם את החיכוך עם האוויר (בדומה לבגדי הים הסינתטיים שהיו אחראיים לגל שיאי העולם בסוף העשור הראשון של שנות האלפיים). אם כל השחקנים יורידו בבת אחת את המגנים, יהיו פחות תיקולים אגרסיביים ולא יצטרכו אותם. אם יגיבו לכל תיקול אגרסיבי כזה בהרחקה למספר משחקים, סביר שיהיו פחות פציעות. גם ככה רוב הפציעות היום בכדורגל הן פציעות שריר שקשורות לעומס ולא לתיקולים ישירים.

שחקנים מבוגרים יותר כמו לוקה מודריץ' הפכו את מגני הברכיים שלהם לטקס. מודריץ' ידוע בכך שהוא מנשק את מגני הברכיים לפני עלייה למגרש, כשלרוב יש עליהם תמונה שלו זוכה בתואר עם קרואטיה או ריאל מדריד, כטקס שמוסיף ביטחון. במקרה של שחקנים צעירים שמגיל צעיר התאמנו בלעדיהם, ולא כאלה שגדלו בזאדאר של סוף שנות התשעים, הם מעדיפים את המהירות.

אז מה יהיה העתיד של מגני הברכיים? בכנות, כנראה נתעסק בשאלות חשובות יותר בחודשים ובשנים הקרובות. בסופו של דבר לא מדובר בנושא הסקסי ביותר שיש לעולם הכדורגל להציע, וכשמסתכלים על המגמות השונות אפשר להבין מדוע הצורך בהם יורד. מצד שני, פציעה אחת שמשביתה שחקן משמעותי לשנה וכולם ידברו עליהם. החיים הם מה שקורה כשאתה מתכנן תוכניות אחרות. תשאלו את מארק דיוויד צ'פמן.