מראיין: עמרי אסנהייםתחקיר: אבישי סלעמעטים המאמנים הבכירים שהיו צריכים להתמודד עם מה שהתמודד עודד קטש העונה. המאמן בן ה-51 קרוב לסגור ארבע עונות במכבי תל אביב, הישג בפני עצמו, אבל היו רגעים שנראה היה שהסיכוי שהוא יסיים את העונה הזו נמוך מאוד. אחרי המשחק מול הפועל חולון בהיכל, התכנסה הנהלת המועדון לישיבה, בסיומה הוחלט כי המאמן ימשיך, חלק טוענים בגלל לחץ הקהל, חלק בגלל לחץ השחקנים וחלק אומרים שהמעמד שלו לא היה על הפרק. בכל מקרה, קטש שרד, והקבוצה החלה לנצח. מהמקום האחרון ביורוליג, היא נכנסה לקרבות העלייה לפלייאין וגם עברה את הפועל ירושלים ובני הרצליה בדרך לזכייה בגביע, תוך שהיא מציגה כדורסל סוחף ומלהיב. הכדורסל של קטש. רגע אחרי ההנפה, הגיע קטש לראיון עם עומרי אסנהיים וחשף בצורה יוצאת דופן את מה שעבר עליו העונה, כולל אותה שיחה מפורסמת עם שמעון מזרחי בחדר ההלבשה והפרידה מהשחקנים בנמל התעופה במילאנו. עודד, איך חגגת את הגביע? "לא באמת חגגנו. זה נגמר מאוחר, יצאנו מהאולם מאוחר. הייתי בסודוך, חגיגה מטורפת (צוחק). אחרי הסודוך הערתי כמה חברים מהסנוקר שיבואו לשחק איתי קצת כדי להוריד את המתח. הייתי מעט מאוד שם. חזרתי הביתה. היה 2-3 בלילה. ראיתי את המשחק. זה ריטואל קבוע. הלכתי לישון בשבע בבוקר. ואז הייתי חולה. עלה לי החום. יומיים במיטה. היה לחץ. השבוע התחיל ממשחק חצי הגמר מול הפועל ירושלים, שזה אתגר מאוד גדול. כל משחק מול קבוצה כזו זה לחץ, בטח שזה על תואר. ואז נהיה לחץ שאתה מפחד שהשחקנים יתייחסו לעצם היותנו פייבוריטים. הייתי בלחץ יותר מהרגיל. בדרך כלל אני מצליח להסתיר את זה יותר טוב. תמיד אתה רוצה לחיות בהרגשה שאתה יודע להתמודד עם לחץ. פתאום אחרי הפיק הזה, אתה נהיה חולה ואתה מבין שאתה באמת...". מה זה החשש הזה לאבד תואר במכבי ת"א?"מי שהעיר את עיניי וחידד לי היה יונצ`וק, שהוא המאמן של הפועל ירושלים. יום אחרי המשחק, כשדיברנו, אחרי שדברים שקעו. הוא אמר שאחד הדברים שאפשר היה לראות שעשיתי טוב זה שאפשר היה לראות את השמחה האמיתית של השחקנים. זה משהו שניסיתי להעביר, גם במסיבת העיתונאים לפני וגם לשחקנים. בדרך כלל זה פועל לרעת מכבי ת"א לאורך השנים. הם עלו למשחקים כאלה עם חשש להפסיד. הצלחנו לשחק כדי לנצח ולהבין שזה הישג גדול מאוד, זה לא מובן מאליו. כל ספורטאי עומד בזה. יש תואר ויש מטרות, ואתה רוצה לעמוד בהן. בגמר מול הרצליה היה יותר חשש מהרגיל"."ניסיון מתבטא בזה שאתה יודע לנהל את הרגשות שלך. בגלל הלו"ז המטורף יש משחקים שאתה מרגיש שאתה נהיה על אוטומט, שזה לא טוב. אתה מצפה להרגיש התרגשות או דריכות ואתה מגיע רגוע מדי. אני בטוח שזה קורה גם לשחקנים. הניסיון זה לדעת לתעל ולתמרן, וזה אומר אפילו לעשות מניפולציות על עצמך. הרבה דמיון מודרך. עם לחץ, אני ישר הולך למקומות שמפיגים לי את הלחץ הזה, שזה משחקים בטלפון. אני יכול לשחק ספיידס או שח מט. אם אני בבית, אז יום לפני אני הולך לשחק סנוקר, שזה ספורט שאני אוהב. זה מפיג לי את המתח, אני נכנס לבועה כזו. לפעמים אנשים רואים אותי משחק משחק בטלפון שעה לפני משחק. דווקא שם מתחדדים לי דברים כי יש ניתוק. זה הרעש הלבן שלי. זה לא מחוסר רצינות, אני צריך את הדברים האלה".איך המנעד הרגשי שלך?"שמעתי הרבה מאוד שאני `צנון` ואדיש. גם לא היתה לי בעיה עם זה. מגיל מאוד צעיר התפרסמתי. בגיל 19-20, שחקן מכבי ת"א. זה מאוד עוצמתי לילד צעיר. אתה מרגיש מאוד חשוף. לי זה היה נחמד, שיש משהו שלא יודעים עליי. שחושבים שאני אדיש. מי שלידי, יודע שאני לא. אני לא אצא מגדרי ואעשה מחוות גופניות כדי להיות מישהו אחר. מי שלידי יודע בדיוק מתי אני מחייך. 99 אחוז מהזמן אני מדבר שטויות... אני אוהב הומור. אני חולה סטנדאפ. אם יש לי זיכרון, זה מוני מושונוב עם ה`באבא בובה`, גרייניק ואלתרמן פירקו אותי מצחוק. מאוד יכול להיות שזה היה פנימי. אני לא יודע אם זה יצא החוצה".איך התמודדת עם הפרסום בתור ילד?"אני גדלתי בגבעתיים, 3 אחיות גדולות. ההורים שלי והאחיות שלי... אין להם קשר לספורט. אני צוחק שהם אפילו לא הולכים מהר. חלק תמיד אמרו לי בצחוק `אתה על הספקטרום`... היו הפרעות קשב וניתוק. המשחקים והכדור הוציאו אותי מזה. הייתי יכול להיות עם כדור או לשחק משחקים ולשכוח מעצמי ברמה של שעות. אני לא יכול לשחק כדורסל בגלל הברכיים, אבל אם תסגור אותי במקום עם שולחן סנוקר, אני יכול לעשות את זה יומיים רצוף. אני תמיד יישאר אחרון. כולם יתעייפו וילכו. אני אדם שהדיפולט שלו זה להירדם. אני תמיד אומר שמזל שאני עובד בעמידה, כי אחרת הייתי נרדם". מה מרגש אותך?"אהבה. יש נקודות שאני בכיין נוראי. כשאני מוצף אהבה. לא מעלבון. אם יש חתונה, יום הולדת, בר מצווה, בת מצווה. כשיש את הנאומים, אני מתפרק, גם אם זו לא המשפחה שלי".הבנות שלך זה משהו שיכול להביא אותך לדמעות?"חד משמעית. בקלות. ב-10.10 היה לי יום הולדת והילדות שלי הכינו לי ברכות. זה היה בתקופה שהייתי בסיטואציה בעבודה והייתי מאוד טעון רגשית. ברגעים כאלה, אני מנסה לא להתפרק. עד היום לא פתחתי את הברכות שלהן. ידעתי שאם אני קורא שתי שורות, אני מתפרק וזה עלול להחליש אותי במידה מסוימת כי הייתי בהתמודדות אחרת. אני יודע שהן יודעות מה אני מרגיש, כמה אני אוהב אותן וכמה הן אוהבות. זה מספיק. הן ידעו כמה קשה לי אז".איך אפשר להרגיש שעוברת עליך תקופה קשה?"מרגישים עליי. כל מי שסביבי, מרגיש ורואה שקשה לי. מצד שני, להראות חולשה זה גם כח. זה גם המסר שאני רוצה להעביר לילדות שלי. הן רואות אותי ככה, חלש, יכול להיכנס למיטה או לא לפחד להראות חולשה ושקשה ומצד שני הן רואות אותי קם למחרת לאימון או למשחק ועומד. אני לא עושה את זה במתכוון, אבל אני גאה בזה. זה אמיתי. המחמאה הגדולה שאני מקבל מהאנשים הקרובים אליי זו היכולת שלי לקום ולהתמודד ולהמשיך להיות חזק. בעיניי אלה החיים. זה גם מה שאני אומר לשחקנים הרבה פעמים. החיים זה משחק, אבל זה הכי חשוב. בסוף, עסקים זה משחק, מערכות יחסים זה סוג של משחק. מהמקום המכבד את המשחק, שיהיה עניין, שיהיה כיף. זה לא משחק עבורי לאמן את מכבי ת"א. זו הקריירה שלי, זו הפרנסה שלי, זה הבטחון הכלכלי שלי, זה האתגרים שלי. עבדתי מאוד קשה עבור זה. אני לא תופס את זה כמשחק. כשהיו אירועים במהלך השנה, במהלך הקריירה, הרעשים מסביב, הישיבה של ההנהלה.... אין לי אופי מתקרבן, אבל זה גם לא עובר לידי. אפשר להרגיש עליי".מה המחיר שאתה משלם על זה שאתה אוצר רגשות?"צריך לבדוק את זה, אבל בדיעבד, אולי שילמתי את המחיר הכי גדול בחיים שלי בגלל הדבר הזה. זה התפרץ לי בצורת דלקת מפרקים. היום בדיעבד אני יודע שהסיבה שבגללה הפסקתי לשחק כדורסל זה לא היה משהו אורטופדי. מחלה אוטואמונית שהתפרצה. אבל מה אפשר לעשות עם זה?".יש לך רגע מכונן עם אבא שלך מהילדות?"הזיכרון ילדות הכי ראשוני שלי היה כשהתחלתי לשחק כדורסל. היה חוג כדורסל במכבי ר"ג. המאמן הראשון שלי היה ניר רכליס, שלימים זכיתי לשחק איתו בקבוצה הבוגרת. הוא היה נער אז. עשו משחק סוף שנה, משחק ראווה. הייתי אולי בגן חובה או כיתה א`. ילדים בקושי הצליחו לכדרר. ניצחנו 0:5, קלעתי 4 נקודות. אבא שלי היה איש גדול. לימים, בעקבות מחלת הלב, הוא הצטמק. שתיים מהאחיות שלי באו למשחק איתו וכשחזרנו הביתה, הוא הרים אותי על הכתפיים. אני זוכר את הכניסה הביתה. תמיד הרגשתי שהוא היה גאה בי מאוד. תחושת הניצחון הזו אולי כיוונה אותי. אני בטוח שתחושת הגאווה של ההורים שלי זה כח עבורי. היכולת להישאר אתה ולהיות צנוע ועם ערכים, זה לגמרי ההורים שלי. הייתי רגיל לפני משחק להרים את הראש ואבא שלי היה יושב במקום מסוים. זה הדבר היחידי שהייתי עושה. זה שהוא לא נוכח שם... עד היום אני עולה והדבר הראשון שאני עושה כשאני דורך על המגרש, יש טקס קטן, זה תמיד עם מחשבות על אבא שלי. ולימים גם ליאור ליובין נכנס. המוות שלו הוא בלתי נתפס. אנחנו חיים בתקופה שהשכול הגיע להרבה אנשים. תמיד ליאור דאג שאני אדאג לעצמי, אטפל בעצמי ואשן יותר טוב".מתי הוא הכי חסר לך?"סביב הכדורסל, שזה רוב החיים שלנו. הוא תמיד האיש שאיתו דיברתי והתייעצתי. יש מאגר מאוד מצומצם של אנשים של אנשים שאני מתייעץ איתם בדברים חשובים. בכדורסל הוא היה הראשון. גם כשהיינו בקבוצות יריבות. בשנים האחרונות, כשהוא בא איתי לפנאתנייקוס, זה פרץ את החברות הרגילה שהיתה לנו. זה הפך את זה למשהו יותר וזו אבידה גדולה. אבא וליאור עדיין איתי בכל משחק. האנשים שסביבי, במחוות שאני עושה, זה יותר מאשר האמירה". באיזשהו שלב נכנסת דמות משמעותית נוספת בחיים שלך, וזה שמעון מזרחי"שמעון הוא שמעון ואפשר להגיד את זה לזכותו. הרבה אנשים אחרים יספרו את אותם חוויות. תלוי כמה אתה משמעותי לדבר הזה שנקרא מכבי ת"א. הכל מאוד ברור. שמעון רואה את העולם דרך העיניים של מכבי ת"א. זה די ברור. זו הסיבה שהוא כ"כ דומיננטי ויש לו קרדיט גדול על מה שמכבי ת"א הפכה להיות, זמן הסתם אולי הכי הרבה. עם דייויד דווקא אולי היתה לי אינטראקציה יותר אבהית".לשמעון חשוב רק הניצחון ולך חשובה גם הדרך. איך מגשרים על פער כזה?"ברור שיותר כיף לכולם להיות באווירה כשמנצחים יותר, אבל אין לי את הציפייה הזו מהעבודה שלי. אם אני אחרי העבודה הולך לשחק עם חברים סנוקר, ברור שאני רוצה ליהנות. אני לא יודע מה זה להיות במכביסט. כשבאתי לגמר גביע בהפועל ירושלים הייתי לחוץ כמו במכבי ת"א. אחת הבעיות היא שה`לנצח בכל מחיר` יכול להביא לסטרס מיותר וליכולת פחותה ולעלות בתארים ובתוצאות. אני לא נכנס עם שמעון לוויכוחים שהם חסרי סיכוי. הוא לא יכול להבין את זה. זה פחד כי אם הוא יבין את זה, כמו שהקרקע נשמטת מתחת לרגליו".מה היה בסיטואציה ששמעון מזרחי לך "אתה הורס את הקבוצה"?"זה לא מקובל עליי שבעלים נכנס לחדר מאמנים. זה משהו שאני בדרך כלל לא מרשה ולא מסכים. אולי הוא הרגיש שבגלל המעמד שלי אפשר לא לכבד את הדבר הזה. בדרך כלל אירוע כזה היה מביא איתו תגובה מאוד אגרסיבית וקשה. לא הייתי מקבל את זה בשום אופן. אלה העקרונות שלי, זו האמת שלי. חדר מאמנים זה מקום שאני מבלה בו הרבה יותר שעות מאשר שאני מבלה בבית. זה המקום שאני חוזר אליו במינוס 20 במחצית, בהפסדים, אחרי ניצחונות. אני מבלה שם שעות. זה המקום הרגוע שלי. בכל פעם שאתה נכנס לחדר מאמנים ואתה רוצה לצעוק או להביע רגשות, תדמיין שאתה נכנס אליי הביתה בשלוש בלילה לחדר המיטות, על המיטה, מעיר אותי וצורח עליי. זו התחושה. גם שמעון כיבד את זה בשנה הראשונה, עד אותו אירוע. באמת של החיים, גם אם הייתי אחרי הפסד או מה המעמד, התגובה היתה יותר קשה. הוא היה בסערת רגשות שחששתי לבריאותו ובגלל זה הגבתי בשקט. עניתי בצורה שקטה את מה שאני רוצה לענות. אי אפשר לפגוע בי עם אמת. אם תגיד שיש לי אף גדול, זאת האמת, אני לא נפגע מזה. באותה מידה, מהצד השני, אם תגיד לי שאני הורס את מכבי ת"א, אני יודע את האמת. אז אני גם לא נפגע מזה. זה לא נעים. אם אתה לא אמיתי או לא פתוח, זה יכול קצת לפגוע בי. מהיכרות עם שמעון, אתה יודע מה יקרה כשאתה תפסיד. עניתי בשקט את מה שאני חושב. זה נתן עוד זווית למה הסיטואציה לא בריאה".מה זה אומר לבנות קבוצה מאפס?"זה התחיל עוד ארבע שנים אחורה. זה אתגר מאוד גדול. אלה דברים שלוקחים זמן. קשה להביא שחקנים איכותיים ועם ניסיון. זה קרה לי כמה פעמים בחיים. זה מוטיב חוזר. שאני כמעט ואז משהו קורה. ה-NBA, הפציעה שלי. בירושלים עברתי תלאות עד שהצלחתי לעשות תהליך דומה. בנינו קבוצה, ובום קורונה. ואחרי זה בנינו משהו מטורף עם ווייד ולורנזו וניבו ואז פתאום מלחמה. ועם זה, עשינו פלייאוף מול פנאתנייקוס, ניצחנו את המשחק הראשון ואז ווייד נפצע. אלה החיים. אני לא אחד שמתעכב. אני רוצה להיות ג`ונדי. הוא הסמל מבחינתי. הוא רק חושב על המהלך הבא. מבחינתי זה הדבר הכי חשוב בחיים. תהיה פרקטי, תחשוב על המהלך הבא. אני לא מאלה שמסתכלים אחורה על מה היה ואיך היה. אני יכול לצחוק על זה".אתה רצית את לוני ווקר?"אם אגדיר אותו כבעיה, אני לא אצליח לאמן אותו. לוקח זמן להגיע לבנאדם, למצוא איך להגיע אליו. הוא אישיות מיוחדת, שונה. אולי בגלל שגם אני הייתי קצת שונה, אולי יותר קל לי להתמודד עם דברים כאלה ולקבל סיטואציות. אפרופו אותו משחק בבולוניה, לוני ואני היינו בסדר עם העניין הזה. הוא ידע שאני לא עושה את זה כדי לפגוע בו, לא מאגו, אני לא מנסה להיות מי שאני לא. היכולת שלי לחבר יכולות מיוחדות כאלה ואיש מיוחד כזה לקבוצה, דורשת לפעמים אירועים כאלה. לעשות את זה בדרך הנכונה. לא היה רגע שחשבתי שהוא צריך להיחתך". משחק מול ריאל מדריד, פיגור של שתי נקודות ואתה מסתובב לעוזר מאמן וקובע איתו לים יום למחרת"זה הומור. הבנתי הרבה לפני את הסיטואציה שהייתי בה. אני עושה את מה שאני עושה כי זו העבודה שלי וזה המקצוע שלי. היה פער גדול בין מערכת היחסים של ההנהלה מול... הגיע GM חדש והנהלה שעברה קשיים משל עצמה. החוויה שחווינו בתוך הקבוצה והצוות היא שונה לגמרי. יש אירועים שאתה מרגיש שאיבדת את הקבוצה, שאתה לא יכול להשפיע. זה לא היה האירוע. הרגשתי שאנחנו בתהליך טבעי, אנחנו מודעים לחסרונות שלנו, שזו תחילת עונה, שאנחנו משחקים בבלגרד, שאנחנו בסיטואציה בלתי אפשרית, שאנחנו נלחמים, אנחנו מצליחים להיות תחרותיים עם קבוצות בתקציב, עם המשכיות, שמשחקות בבית. היה פער גדול. זה ניתוק שקיים בין ההנהלה לבין מה שקרה בקבוצה. היה פער גדול בין הציפיות לבין היכולת לממש אותם ואני רוצה להתעסק בעשייה ולהוציא את המקסימום מהדבר הזה. אני לא יכול להגיד לך בתחילת העונה שזה מה שיהיה חד משמעית. בתהליכים טבעיים ואם אני מרגיש שיש חיבור עם שחקנים שרוצים ללמוד ולהתגבש, אני יכול להבטיח שתיתן לי כל 12-15 שחקנים, בינואר-פברואר הם ישחקו יותר טוב מאשר בתחילת העונה. אחרת, מה אנחנו עושים פה?".אתה רואה תהליך, אבל אתם חוטפים בראש ולפעמים מובילים ומפסידים ברגע האחרון"אני חייב להודות שלא כמו בשנה הראשונה שבנינו גם קבוצה מאפס, ששם גם המעמד שלי היה... היה שלב של ניצחון שאני חייב לנצח. היה איזה נס מילאנו. שם הרגשתי שיש פה משהו שאם יתנו לו זמן... ידעתי. לא הרגשתי ככה בתחילת העונה הזו. אני לא ידעתי. היו המון שחקנים ללא ניסיון והיו כמה שחקנים שידעתי שאנחנו נצטרך לשנות. ברגע שלא האמנתי בזה עד הסוף, הקושי היה הרבה יותר גדול כי הייתי צריך את התגובה של ההנהלה, שילכו איתי, להביא שחקן כזה או לשחרר שחקן אחר. כשהרגשתי שאין את העזרה הזו, באיזשהו שלב אמרתי בשיחות שאני יודע מה אני צריך ואם לא, בסדר גמור, אולי תביאו מאמן אחר. אלה שיחות שקורות. היה חוסר תיאום בין הציפיות לבין היכולת לממש. היה קשה להדביק את הפער. הרצון שיסמכו עליי, שאני יודע מה צריך, לבין ההבנה שיש מספיק כלים. היה צריך לתווך את זה".מתי אתה מרגיש שלא סומכים עליך מספיק?"היו רעשים, היו דיבורים. מן הסתם היו כמה משחקים ספציפיים שידעתי שאם אני מפסיד... המועדון או מי שלא אחראי, לא דאג לדברר את זה אחרת. אם יש רעש סביב הדבר והוא לא נכון, אז מן הסתם היו צריכים לדברר את זה. יש דרכים לגבות ולדבר. אני ידעתי שזו הסיטואציה. אנחנו מכירים את הספורט. זה לא משהו שלא קורה. אם זה קורה בשנה הרביעית של מכבי ת"א... החזקתי מעמד יותר מהממוצע. ביקשתי שיתנו לי גב. בעונה הזו היה חודש, אולי יותר... היתה תקופה שלא עבדתי בלאמן כדורסל. הייתי עסוק במסביב, בדינמיקה, מול ההנהלה, מול ההתנהלות הזו, מול הרעשים. לא היה לי את הפנאי לעשות את זה כמו שאני יודע ורוצה לעשות. המזל שלי? שיש לי עוזרי מאמנים וצוות, כולל רגב פנאן... שלקחו אחריות על הדבר הזה. נשענתי עליהם. הם עשו לבד, הם אימנו את הקבוצה. הייתי עסוק בדברים שאני לא טוב בהם. בפוליטיקות... אני לא יודע. כי היתה כל פעם שיחה וריבים ו-ויכוחים ומאבקים. גם אם זה לוקח לי 50 אחוז מהיכולת לעבוד ולהיות מרוכז במה שאני עושה, זה לא לאמן כדורסל".היו לך מחשבות לעזוב בעצמך?"לא. כי זה המשחק. היו כמה אירועים שהגדילו את הסיטואציה כמעט בלתי אפשרית. אם היית שואל אותי באותה נקודת זמן אם אני אסיים את העונה, הייתי אומר שלא. היו אירועים דרמטיים שלא אמורים לקרות. היו משחקים שאנחנו עולים אליהם וכולם יודעים, כולל השחקנים, כולל הצוות שלי וזה השיח, שאם אני מפסיד אני הולך הביתה. התפקיד שלי הוא לתפקד ברעש הזה. היה משחק שהפסדנו בבלגרד למילאנו. השחקנים בשדה התעופה חיבקו אותי ונפרדו ממני. זו לא סיטואציה שאמורה לקרות. בשלב מסוים, גם אני חשבתי שזה הולך לקרות. בסוף זה לא קרה, מסיבות כאלה ואחרות. חשבתי שאני מגיע לחולון וזה המשחק האחרון. ידעתי את זה מראש. אני יודע מה קורה סביבי. יכול להיות שזה מה שאמור לקרות ואז היו דברים ששינו את זה. אלה ספקולציות. חלק אומרים אוהדים, חלק שחקנים. היו כמה שחקנים שבכו. איפה לונדברג שרק הגיע וג`ון ורומן ותמיר ולוני. היו הרבה. כל אחד בדרכו שלו. איפה אמר לי שהוא מצטער שלא הספיק לעזור. היה לי חשובה השיחה עם לוני. בגדול דאגתי שהוא ידע כמה אני אוהב אותו והוא אמר לי בחזרה. הקושי הגדול הוא לא עלבון ולא קורבן. לגמרי לא שם. אני לא בא מהמקום הזה. הקושי בא מתסכול של הסיטואציה".כשהיתה את הפגישה הלילית הדרמטית אתה ידעת על קיומה מבעוד מועד?"כן. סיימנו משחק עם חולון בהיכל מנורה מבטחים. עשיתי רוטינה רגילה. הלכתי לשחק סנוקר. אני יודע שיש פגישה. ידעתי רק בדיעבד כמה דברים על מה שקורה בתוכה. סיפרו לי שהקהל פרץ לפגישה והיו עצורים. זה לא אמור לקרות. אני יודע גם ששחקנים התקשרו לבעלים ומאוד דאגו וחששו שאני אעזוב ורצו שאני אשאר. זה מאוד מחמיא. בסוף זו האמת שלי. שחקנים, קהל".אם זה היה תלוי בהם ולא היה את הפקטור של הקהל והשחקנים, הם היו נפרדים ממך?"אני לא יודע חד משמעית. הם אומרים שלא. נראה לי... אני מאמין שכן, אני לא יודע. אבל זה בסדר, זה הביזנס, זו העבודה".מה הרגע שבו אתה אומר לעצמך: הפכתי את התקליט?"אין רגע כזה אצל מאמן. עם כל רגע נולדת עוד מטרה, עוד ציפייה. אתה תמיד חושש, תמיד מסתכל על המשחק הבא. אני מבין היום כמו שהבנתי אז, את הסיטואציה שלי. ברור שיותר נעים כשמנצחים. אני לא רואה את העבודה שלי דרך הדבר הזה. אני משתדל להיות יותר טוב, תמיד יש את החשש הזה, לא להיתקע. מה אני יכול לעשות יותר טוב?".מה התכניות שלך לעונה הבאה?"לא יודע. אני מסיים חוזה. אני רוצה להיות במקום שהכי טוב עבורי. בסוף אני נמצא במכבי ת"א כבר כמה שנים. אולי זה הרצף השני הכי ארוך בהיסטוריה. מעבר לזמן ממוצע שמאמן מחזיק באירוע הזה. היו גם רגעים של אמון גדול, של עבודה, של פידבק טוב. צריך לזכור גם את זה. הרבה רגעים טובים, רגעים מרגשים, הרבה קרדיט והוקרת תודה. אני שמח במקום שאני נמצא בו, אני מתרכז בכדורסל. יש לי סוכן, אני סומך עליו. הבקשה הראשונה שביקשתי ממנו היא להתרכז בכדורסל. אני סומך עליו במאה אחוז כי בזה אני פחות טוב. היו תקופות בקריירה שלא היה לי סוכן והייתי עושה את זה לבד, והייתי ממש גרוע בזה. אני מקווה שאני טוב בכדורסל ואני רוצה להתעסק בזה. יש הרבה אספקטים לאירוע הזה. יש ביטחון כלכלי, יש סיטואציה נוחה. נקבל את ההחלטה הכי טובה".