אני זוכר את ההתרגשות בקרב חבריי אוהדי הפועל ירושלים, זה היה לא ממש מזמן והידיעה שמתן אדלסון רוכש את המועדון הכניסה אותם לאופוריה, אמיתית. הפועל ירושלים היה אז מועדון רציני והישגי והרכישה יצרה אופוריה כי, אין לי דרך עדינה להגיד את זה, לרוכש היה שם משפחה יוצא דופן, כולנו יודעים מי זו משפחת אדלסון ומה היכולות שלה ומכאן ורק מכאן הגיעה האופוריה. כשבעלים מאוד עשיר רוכש את המועדון שאתה אוהד זה רגע שעליו מפנטז כל אוהד והפנטזיה לא מגיעה משאגות ״יששש מגיע זמן לניהול מתודי ותהליכי״ אלא מ״יששש הולכים לקרוע את הליגה״. במילים פחות עדינות, אוהדי הפועל ירושלים היו באופוריה כי הם חשבו שהגיע מישהו שיעשה את מה שעושה עופר ינאי. מתן אדלסון השקיע סכומי כסף עצומים במועדון. ראשית, הוא רכש אותו בהמון כסף - אולי הרכישה היקרה בספורט הישראלי מאז ומעולם. שנית, המועדון לא מייצר הרבה כסף, בטח לא בשנים האחרונות עם כל הכוכביות של המצב. אבל בגדול, לא שראיתי את הדו"חות, רוב התקציב של הפועל ירושלים בשנים האחרונות מגיע מהבעלים.ואם מחברים את השקעת הרכישה וההשקעות בתקציב, במועדון שמתקשה למלא את הטבעת התחתונה בארנה (למרות שמשום מה נתוני הקהל בארנה פחות מדוברים מאשר בקבוצות אחרות), מגיעים לסכומים ששמים אותו, בשנים האחרונות, בצמרת הבעלים התומכים בספורט הישראלי. וזה לא מספיק.יש המון נסיבות להפסד ברבע הגמר - רובן טובות. השיפוט היה, לדעתי, ממש מוטה; קרינגטון קיבל מחווה ממקום העבודה ובחר שלא להחזיר במחווה משלו; ההפסקה בגלל המלחמה; וגם העובדה שבמקום שיגיעו מאות אוהדי הפועל ירושלים מישראל, להקת המעודדות המרכזית במשחק הייתה מורכבת משחקני מכבי ת"א.אבל כל מי שחי פה יודע שיש כוכבית. הפועל ירושלים הייתה הקבוצה הכי טובה בשלב הבתים, אבל היא לא הייתה מספיק טובה בפער - והסיפור הוא הפער. כדורסל הוא ליגה שונה מכדורגל: העסק מתנקז בסוף לפרקי זמן קצרים, משחקי הכרעה. הפועל ירושלים היא לא מועדון כזה גדול, אלא קבוצה טובה עם שחקן על, וכשמצמצמים את זה - הסיכוי הסטטיסטי שזה יגיע לנקודה שבה שחקן אחד יהיה חסר והכול יקרוס, עולה.כמה מכבי טובה בליגה המקומית אם סורקין פצוע? כמה מההצלחה של ירושלים במשחקים מול איטודיס נובעת מהיעדרות ופציעות של ישראלים בכירים? כמה אלייז`ה בראיינט היה חסר במשבר הגדול שהיה זה עתה? ועוד ועוד.להפועל ירושלים היה מפעל נוח בצורה קיצונית. לא בטוח שהזדמנות כזו תחזור. המפעל שהפועל ת"א זכתה בו היה קשה פי כמה: אין השנה ולנסיה, ואין הפועל, ואין גראן קנריה. זה היה מפעל מאוד נוח — וארגון שלקח שולי ביטחון של 10%–15% ולא של 40%–50%. שולי הביטחון הם עומק הסגל, עומק הכישרון וכמות שחקני העל שיש בו. כדי לא להגיע לפציעה בודדת במשחק בודד, כדי לא להגיע לעבירה חמישית במשחק בודד - צריך עומק. העומק של ירושלים הדיח אותה בחצי הגמר, שבו השחקנים שלה שיחקו יותר דקות, בפער, מהשחקנים של מכבי — והפסידו בסוף. אותו עומק גם גרם לה להיות במקום החמישי בליגה, כי היא חייבת לפצל כוחות בין שני מפעלים (והיורוקאפ הוא מפעל עם מחצית מכמות המשחקים בהשוואה ליורוליג).היא עשתה השנה צעד קדימה כשהשאירה את הארפר (מכל הארכות החוזה - זו המשמעותית בפער, וכנראה היחידה שהייתה שווה את הכסף), אבל בסופו של דבר הסגל הישראלי שלה קצר מאוד, ובהרכב שמונת הזרים יש כמה שפשוט לא מתאימים.הפועל ירושלים היא ארגון בסדר גמור: אנשים טובים, כדורסל טוב, מקשיבים לאוהדים בדרך כלל. הרבה מהדברים שמציקים לאוהדי הפועל ת"א לא קורים שם. אבל זה מועדון עייף ושבע; הוא מקרין תחושות של חוסר רעב, חוסר רצון להשתולל ולקחת בכוח את ההזדמנויות שנותנים לו.רעב הוא פונקציה שלא רואים באקסל, אבל אוהדים כן רואים אותה - וזה לא ארגון רעב. אם הפתרון של ירושלים הוא להוסיף 10%–20% לתקציב, זה בטוח יעזור, אבל לדעתי זה לא האירוע.בתקציב שמעמיד אדלסון יש מספיק משאבים לעשות יותר. זה נשמע מוזר, אבל זה המצב. אם ירושלים רוצה להיות מה שהיא מספרת שהיא רוצה להיות, היא צריכה להפסיק להיות "הארפר וחברים" ולהפסיק להתמוגג מאירועי המנהלת, ומזכייה באיזה סופרקאפ בחוקים המקומיים, שם עם כמה אלפי אוהדים, היא מצליחה להיות האריה שהיא לוטשת אליו עיניים. אבל החיים הם גם המשחקים האלה באיזה אולם ספורט חסר סטייל, בלי אוהדים, עם שופט רע ויריבה שיש לה עומק לא נגמר של שחקנים בינוניים. כי באירופה אין הגבלות רישום.נאמר זאת כך: משפחת אדלסון יכולה "לקנות" את עופר ינאי כמה פעמים. אם זו תחרות פיננסית - היא תנצח. אבל נדמה שמתן אדלסון לא בא לפרויקט הזה כדי שנגיד שהכסף שלו ניצח; הוא רוצה לעשות את זה בדרך שלו - רק שהוא צריך באמת לחשוב מה זה אומר.הכותב הוא חבר בפודקאסט "צבע אדום" - פודקאסט אוהדי הפועל ת"א.