במקום להתענג על עונה רומנטית ומזוככת, אולי נזכור בעלים עם כעס בלתי נשלט שעשה הכל כדי שנזכור אותו כמנצח הגדול ולא את הקבוצה שלו במהפכה אולי חד-פעמית של הכדורגל הישראלי. שירצקי תמיד היה בדרג הביניים של הבעלים בכדורגל הישראלי – לא יעקב שחר לו, כך מספרים, הוא שואף להידמות בהכרה הציבורית, אך גם לא שלפן מקצועי עם פה חסר מעצורים ללא כבוד לזולת. ההתקפה הישירה שלו על בן שמעון, חוסר הפאסון, הייתה כמו ילד שרב עם חבר והולך להלשין להורים שלו על דברים רעים שעשה.
ואם אגו פגוע עוד ניתן להבין, הרי שעל הזובור שעשה לבן שמעון מספר שעות לפני המשחק מול הפועל תל אביב כבר קשה לסלוח. בעל הבית כינס את הקבוצה, כי הרי זה היה ממש דחוף לפני משחק קריטי מול השניה בטבלה, ומול המאמן הודיע בהתרסה כי הוא לא יהיה פה יותר בשנה הבאה ולא שכח לספר את הסיבות. לקינוח הוסיף כי יהיה להם מאמן חדש בקרוב, גילי לנדאו.
אפשר וצריך להצדיע לשירצקי על מה שעשה מהפועל קרית שמונה, חזון של איש אחד, אבל אותו איש בהתנהגות, ביחס ובאגרסיביות אולי החל השבוע לצעוד לאחור ובמו פיו לסמן כי קרית שמונה כחברה קבועה בצמרת של הכדורגל הישראלי היא כנראה דבר חולף, בטח כפי שהיא מתנהלת.
רן בן שמעון לא נקי מטעויות, ממש לא. גם הוא הפסיד בקרב הזה. הרי בעונה שבה מאמן לוקח אליפות שלא עם אחת הגדולות ומשדרג את מעמדו המקצועי לאחר כל כוויות העבר, הוא שוב נקלע לקו האש עם תחושה כי התעסק יותר מדי בזמן האחרון עם עתידו האישי ופחות מדי עם הקבוצה. הציבור קיבל מאמן שהוא גם מעט עסקן פוליטי. אבל בניגוד לבעלים שלו, בן שמעון ניצח תקשורתית. לו רק היה משיב בכל דרך היה יוצא קטנוני או מצטדק, ובשדה הזה הוא ניצח בנוק-אאוט. בקרב עצמו הפסידו שניהם, ובעיקר הפסידה קרית שמונה.