בדרך כלל, היסטוריה של מועדוני כדורגל היא אינה קו ישר. מועדונים, גם הגדולים ביותר, חווים תקופות שונות של שפל וגאות - שנים שבהם הקבוצה נמצאת בפסגה מקצועית, ושנים שבהן היא מדשדשת (לפעמים עד כדי ירידת ליגה). כמו בתיאוריית הגלגל המפורסמת של ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון ז"ל, המטרה של מועדון כדורגל היא להישאר על הגלגל - כי יום אחד, הוא יכול לקחת אותך הכי גבוה שאפשר.ואם התיאוריה הזאת נכונה, הרי שבית"ר ירושלים נמצאת בעיצומה של תקופה חיובית מאוד. מהעובדות אי אפשר ולא צריך להתעלם - הבעלים ברק אברמוב קנה את בית"ר בקיץ 2022, אחרי תום עידן משה חוגג, מפורקת ומרוסקת, כשהיא על סף חדלות פירעון. מאז, מעונה לעונה, דברים טובים מתחילים לקרות - כבר בסוף העונה הראשונה של אברמוב, בית"ר לקחה גביע - תואר משמעותי ראשון אחרי 14 שנה עקרות; עונה לאחר מכן (23/24), היא חזרה לאירופה וחוותה ניצחון מפואר כמו ה-1:5 על הפועל ת"א בבלומפילד.בעונה שעברה (24/25), היא הצליחה לנצח את מכבי ת"א ומכבי חיפה פעמיים בעונה (לא מובן מאליו, כשמדובר בבית"ר של העשורים האחרונים), ואפילו מהלך כמו ההחתמה של עומר אצילי - הישראלי הטוב בליגה בעשור האחרון, למעט ערן זהבי - היתה סוג של הצהרת כוונות. גם הקהל, שגם בתקופות השיא של גאידמק לא התנפל על המנויים, מצביע ברגליים ומגיע בהמוניו לטדי.אבל לא פשוט לשנות מסלול של מועדון כדורגל, ולהחזיר אותו לפסים של הצלחה. במכבי חיפה ומכבי ת"א, שני מועדונים יציבים עם בסיס כלכלי מוצק, קל יותר לתקן שגיאות או עונות לא טובות - בבית"ר, ההרגלים הישנים היו כל כך רעים והרסניים, שהתהליך מקבוצה קטנה שנאבקת על פירורים והישרדות - לקבוצה ששואפת ורוצה יותר גבוה, הוא תהליך איטי. וארוך. ומסובך.והתהליך הזה כולל גם שינוי מסוים בהרגלים. בדיוק כמו שהקהל של בית"ר לא הורגל ברכישת מנויים, והפעם שובר את השיאים של עצמו; בדיוק כמו שהאווירה בטדי הפכה משלילית וטעונה לקצת יותר חיובית ומאפשרת; נדמה לי שהמנהל המקצועי אלמוג כהן, והמאמן ברק יצחקי, מנסים להנחיל ל-DNA הבית"רי משהו שלא ממש היה קיים שם: סבלנות. יש משהו בטבע הבית"רי שנוגד את הסבלנות ואת החשיבה ארוכת הטווח. רבים צחקו על ה"נוווווווווו" המפורסם של אוהדי בית"ר, על הרצון הזה ששחקן יבעט גם כשהכדור על קו מחצית המגרש. אבל בכל צחוק יש גם סוג של אמת - יש משהו בבית"ר שהוא מאוד "אנטי סבלנות". במשחקי בית בטדי, לפחות בעבר, אפשר היה להרגיש איך כשהדברים פחות הולכים, מיד מתחילים העצבים, ושריקות הבוז, והלחץ - ועובדים כמו מעגל קסמים על הקבוצה, שרק נלחצת יותר וכתוצאה מכך משחקת פחות טוב.וזה משהו שצריך להשתנות, אם בית"ר רוצה להיות מועדון חזק באמת - כזה שמתמודד עם מועדונים שיודעים סבלנות מהי, כמו מכבי ת"א או הפועל ב"ש (שתיהן עמדו במצבים לא פשוטים עם המאמנים שלהם, לאזטיץ` וקוז`וך. שני המועדונים ידעו לנשום, לתת להם זמן ובסוף גם קצרו פירות כתוצאה מכך). ויש סימנים מעודדים לכך שהסבלנות מתחילה לקנות לעצמה מקום. אפילו במועדון הכי רגשני בישראל.הדוגמא המובהקת לכך היא הזרים - שם בולט הוא בריאן קרבאלי. במשחקים הראשונים באירופה, וגם בליגה, חוסר הביטחון של הבלם הקולומביאני היה מאוד בולט - איתו גם באו הטעויות, והאנשים שכבר דיברו על חיתוך מוקדם, אפילו טענו שהחתמת לוקה גדראני היא כדי שבסופו של דבר, הוא יבוא על חשבונו של קרבאלי. אבל הזמן עבר, במועדון ידעו להתנתק מהרעשים, וקרבאלי במחזורים האחרונים הולך ונראה הרבה יותר טוב. לצד גדראני (המעולה), הם הצליחו לייצר ציוות מוצלח במרכז ההגנה שמקנה שקט לכל הקבוצה.או, למשל, ג`ונבוסקו קאלו. כמה נחרות של בוז האיש הזה עורר - על הגמלוניות שבו, על הדקות שבהן הוא נעלם. כמה ידעו היטב לזלזל בליגת המשנה בשבדיה, שממנה הגיע (כאילו שליגת העל הישראלית היא פסגת כדורגל אירופית). אבל גם במקרה של החלוץ הניגרי - ועל אף הקולות והלשונות הרעות, בית"ר הצליחה לנשום, לתת זמן וקאלו כבר פורע שטרות ראשונים - עם שערים חשובים (ואף יפים) נגד בני ריינה, הפועל פ"ת והפועל חיפה בשבת האחרונה. זרים, בוודאי כאלה שמגיעים לישראל, זקוקים לזמן כדי להתאקלם, להרגיש נוח ולבטא את עצמם.ויש גם דוגמאות שהרבה יותר קרובות לבית (תרתי משמע) - ואחת מהן היא עדי יונה. הגיל הצעיר שבו אנחנו נחשפים לכדורגלנים, שכל הזמן יורד בהדרגה, גורם לנו לפעמים לשפוט שחקנים מהר מדי. יונה היה דוגמא מצוינת לשחקן כזה - בחור שהחל לשחק בבית"ר בגיל 18, ועדיין רבים התפלאו איך אוטומטית לא צומח ממנו כישרון על. כן, לשחקנים בגילאים האלה יהיו עליות ומורדות, יהיו שנים טובות וגם פחות טובות - אבל החוכמה, כמשל שרון ז"ל, היא לדעת להשאיר אותם על הגלגל. לשמור אותם בקבוצה, לתת להם לשחק - ויונה במחזורים האחרונים הולך ומתברר כשחקן ששווה לתת בו אמון. והוא רק בן 21. בקיצור, בית"ר הוכיחה לעצמה שכשהיא רוצה - היא גם יכולה. שתהליכים ארוכים ולא פשוטים, כמו החלפת הזרים והאפשרות לתת זמן להתאקלם, יכולים לקרות אפילו בבית"ר. הרבה דברים בריאים ונכונים קורים במועדון בשנים האחרונות - לדעתי, זה הדבר הבריא מכולם. הבגרות הקולקטיבית של המערכת, שלאט לאט מפסיקה לתת לרחוב לנהל אותה. בית"ר היא תמיד מועדון שבו לקהל יש השפעה רבה, אבל נראה - לפחות בינתיים - שיש מי שמצליח לעצור אותה בזמן. להיות מחוברת לקהילה מאוד, אבל גם לדעת מתי לא להקשיב - כשהקולות הופכים לצורמים.עוד מעט, בית"ר ירושלים תקבל הזדמנות לרשום עוד פרק בסיפור שלה. גמר גביע הטוטו נגד הפועל תל אביב יהיה מאתגר מאוד, אך טומן בחובו גם הזדמנות לסמן קו חדש בבניית תור הזהב הבא של המועדון הצהוב-שחור. אבל גם אם זה לא יילך ובית"ר תפסיד, אסור שבית"ר תפסיד את הדברים החיוביים שקורים בה. התהליך הוא ארוך, ומפרך, ויהיו בו עוד סיבוכים - כי אלה החיים של בית"ר, תמיד, כמועדון. אבל חשוב שהיא תלך בו עד הסוף. כי כשאתה נשאר על הגלגל, כידוע, הוא יכול לקחת אותך הכי גבוה שאפשר.