תגיות: בית"ר ירושלים
אבל בעיקר, לפחות לדעתי, מה שקרה להפועל ת"א הוא שהיא הפסיקה להתעסק בכדורגל. גם אם הסיבות הן הכי מוצדקות בעולם, הקמפיין שהיא ניהלה - בסופו של דבר הסיח את דעתה ממה שחשוב, וזה המגרש. השאלה אם היה צריך להיות ניצחון טכני או לא, העיסוק המוגבר בשופטים אחרי ההפסד בנתניה והכניסה להתכתשות המיותרת עם איתמר בן גביר והמשטרה (התכתשות שבן גביר רצה מאוד), גרמו לזה שהראש שלה לפני המשחק לא היה בדבר עצמו - אלא במסביב. זה עלה לה במשחק, ובכלל במשבר שהיא נכנסה אליו. בשבת, נגד טבריה, היא אולי תבוא קצת יותר צנועה - ויכול להיות שההפסד הזה עוד יעשה לה טוב, בטווח הארוך.זה חלילה לא אומר שהיא טועה - המלחמה של הפועל ת"א למען אוהדיה, ולמען אוהדים בכלל, היא צודקת. אבל גם מלחמות צודקות צריך לדעת איך לנהל (מי כמונו, כישראלים, יודעים). האיום לא לעלות לשחק היה ריק מתוכן, ההתקרבנות אחרי הדרבי (והחוסר המוחלט בלקיחת אחריות כלשהי) היתה מוגזמת, והכניסה למלכודת שהציב לה איתמר בן גביר - סובבה לה את הראש בזמן הלא נכון. היא התעסקה הרבה יותר בלנצח את כל העולם, ושכחה שהיא קודם כל צריכה לנצח את בית"ר ירושלים.ובסוף, חייבים לדבר גם על הסרטון. לא פשוט לי לערב פוליטיקה בבמה הזאת, אבל מה שראינו בסרטון המביש של משטרת ישראל זו עוד דוגמא לדרך שבה חלק מהאנשים שאמונים על הבטחון שלנו עובדים. זה כבר לא ישתנה, ומה שהכי אירוני בסיפור - הוא שדווקא המשחק הוכיח כמה הסרטון ריק מתוכן.
היו אוהדים, וזה לא נגמר בהפרות סדר א-לה מזרח ירושלים. יש אבוקות (שנשארו ביציע, וטוב שכך) ושום דבר רע לא קרה. הקהלים של שתי הקבוצות הוכיחו למי שרצה מלחמה - שהוא לא יקבל אותה. שכדורגל, בסוף, אינו מלחמה ולא שדה קרב - אלא אהבה של מאות אלפי אנשים במדינת ישראל. ושאם נותנים לקהל את הקרדיט, ואת האמון, ולא מתייחסים אליו כמו אל אויב - לפעמים הוא יכול לעשות גם דברים יפים. מה שהוכח לא מעט בשנתיים האחרונות שעברו על כולנו.