נבחרת ישראל סיימה עוד קמפיין בטעם חמוץ בפה, ומבלי להשיג את המטרה. ביורו אנחנו לא נהיה, שוב. הסיבה העיקרית? אנחנו פשוט לא מספיק טובים. שתי הנבחרות שיסיימו לפנינו בטבלה, קרואטיה ויוון, יותר טובות מאיתנו. מטבע הדברים יש הרבה אבות לכשלונות, וגם את הכשלון הזה אפשר לחלק להרבה גורמים. בעצם לכולם. החלק הגדול ביותר הוא כמובן של השחקנים והצוות המקצועי, ואין פה כשל יותר או כשל פחות - הכשלון הוא אחד. כשאתה נכשל, אז כולם נכשלו מהראש ועד לתחתית.
בניגוד לדעתו של ביליץ' ולטענות של אחרים, אני לא חושב שהציפיות שלנו גבוהות מדי. בכל דור אנחנו מצפים לגדולות מהנבחרת, ורוצים שתעלה ליורו או למונדיאל. על הדור הזה של לפני 20 שנה אמרו שהוא מצוין, וכך על זה של שנות ה-90' ותחילת ה-2000. גם היום הדור מצוין. ההשקפה היא שמשנה: בקבוצות זה הצליח עם עליית חלק מהן לצ'מפיונס ליג בעזרת השילוב בין שחקנים ישראלים טובים וזרים טובים. אז אולי ההבדל בין הצלחה לכשלון טמון בזרים? 42 שנה לא הגיעה הנבחרת לשום הישג משמעותי, לאף טורניר גדול, וזה אומר דרשני.
אם היינו מספיק טובים גם המזל היה בא איתנו. בכדורגל הצהרות לא מדברות אלא רק מה שנעשה על המגרש, וזה משהו שאנחנו עוד לא מבינים. לפני המשחק האחרון מול יוון בבלומפילד אנחנו דיברנו והם שתקו וכיבדו אותנו. הייתי בתקופה האחרונה פעמיים ביוון וראיתי את ההתייחסות שלהם כלפינו. הם עשו אותנו הכי טובים בעולם, ואז באו וניצחו אותנו 0:1 קטן-גדול שהרס לנו. אנחנו רק שכחנו שיוון לפני 8 שנים הייתה אלופת אירופה. הגאווה הספורטיבית שלהם לא נותנת להם מנוח כשעושים מהם אפסים. הם שמעו את כל הדיבורים פה, קראו את מה שנאמר ונכתב וחשו שאנו לא מכבדים אותם, בטח אחרי שמכבי תל אביב השפילה את פנאתינייקוס. זה עוד יותר פגע בהם וגרם לנחישות שלהם לקראת המשחק. זה עזר להם להיות מרוכזים וכל שחקן בנבחרת של סנטוס נתן כל מה שיש לו בכל רגע מ-90 הדקות מולנו. לכן הניצחון הגיע להם.
אז לאן הולכים מפה? לא קל לאמן נבחרת, כי אתה צריך לגרום לה לעבוד כמו קבוצה כשהמטרה שונה. אתה צריך בסיס קבוע וסביבו להחליף רק 2-3 שחקנים מדי תקופה, אבל חובה על השלד להיות גדול וקבוע. תמיד יש מקום לנסות ולשנות מעט, אבל בתנאי שכולם יהיו במתח ובאי ודאות לגבי מקומם בסגל ושירצו לבוא לשחק בנבחרת. מניסיוני בנבחרות במשך 26 שנים היחס אצלנו עמוק בפנים חייב להשתנות. עברו המון מאמנים בנבחרת. חלק נכשלו וחלק פשוט לא הצליחו. אצל חלקם לפחות הנבחרת שיחקה כדורגל מצוין והקהל אהב אותה והזדהה. האוהדים היו מחוברים לנבחרת, והיום צריך לחבר אותה לקהל שוב כי רק כך נתקדם.
גם הנהירה ההמונית של הכדורגלנים שלנו לחו"ל היא לא בהכרח טובה לנבחרת הלאומית, כי המון ליגיונרים זה פלוס וגם מינוס: הפלוס הוא שהמקצוענות שם הרבה יותר גבוהה בגלל הדרישות הגבוהות יותר ממה שנהוג בארץ. המינוס הוא שרובם משלימים סגל בקבוצות ולא מושכי קבוצה או מנהיגים, להוציא אחד או שניים. וזו בעיה גדולה נוספת. בנבחרות שהצליחו היו מנהיגים שבנוסף משכו קבוצות להישגים. שני מאמנים זה עוד דבר חשוב שאנחנו צריכים. תמיד יש הרי מאמן ועוזר, ועוזר הוא ברוב המקרים איש שהמאמן מביא איתו. המאמן הראשי חייב להיות קשוב לעוזר, והעוזר חייב להגיד את דעתו שוב ושוב, להציע ולהתווכח. מי שיחליט בסוף יהיה המאמן, אבל גם העוזר חייב להיות חלק מהדרך. יש הרבה מאוד סיבות לכשלון שלנו, שהגיע כי גם אם הבנו או לא הבנו עדיין – אנחנו לא מספיק טובים. אולי מה שעלינו בכלל לעשות זה לדעת שהמשימה היא אחת ויחידה: נבחרת לא בונים, אלא איתה מגיעים לטורניר גדול.
הביא לפרסום: אייל גרוסברד