תגיות: מוקדמות מונדיאל 2026 אירופה, נבחרת ישראל
3,224 קילומטרים. זה המרחק שבין דברצן, שתארח היום את המשחק של נבחרת ישראל מול אסטוניה, לבין תל אביב. לכאורה, רבים באירוע שיתקיים הערב בהונגריה כחיסרון - נבחרת ישראל לא משחקת בישראל, רחוקה מהקהל שלה (למרות כ-300 איש שאמורים להגיע ליציעים), ובעיקר רחוקה מהאווירה הסוערת שיש כאן.
אבל ייתכן שדווקא המרחק הזה יעשה לה טוב, במידה מסוימת. כי הקמפיין הזה של נבחרת ישראל מסמל את העידן הנוכחי - זה שאני קורא לו "עידן הפרופורציות". נבחרת ישראל של רן בן שמעון, במובן הזה, מאוד מזכירה במצבה המנטלי את הנבחרת של המנטור שלו, אברהם גרנט, לפני כמעט עשרים שנה.כמו במוקדמות המונדיאל ב-2006, גם כאן הנבחרת מגיעה מעמדת נחיתות קלאסית. זה קרה אחרי התנפצות קמפיין היורו של בניון וחזן (כולל ה-4:1 המאכזב נגד איסלנד), וגם ליגת האומות מול שלוש נבחרות עדיפות בהרבה - עשתה את שלה. בסיבוב הקודם, זה קרה אחרי התפוצצות "דור הזהב" - עם החמישייה נגד דנמרק (ומה שקרה לפניה), ולאחר מכן גם קמפיין נילסן והגול הכואב ההוא של אנדי הרצוג בדקה ה-92. זו הייתה נבחרת שהתחילה מחדש - עם שאריות של הדור הקודם, אבל בעיקר רצתה לתת אופי אחר. אופי שמבין את מקומה של הנבחרת המקומית בשרשרת המזון העולמית.זה מה שהנבחרת שידרה היטב בליגת האומות, וזה מה שהיא משדרת גם הפעם: מודעות עצמית. אין כאן "הגרלה נוחה", אין כאן "חלומות על מונדיאל" ואף אחד לא חושב שנישאר "בתמונה" או שלא נהיה "בתמונה". אם פעם היינו מוציאים מחשבונים, היום הם מאופסנים עמוק בבוידעם. נבחרת ישראל מגיעה לקמפיין הזה אמנם בשאיפה לנצח, אבל עמוק בפנים יודעת שהסיכויים לכך די נמוכים. בניגוד לנבחרת ההיא של גרנט, יש כאן יותר "כוכבים" - בעיקר שלושה, מנור סולומון, אוסקר גלוך ודניאל פרץ. אבל הרוח הכללית היא של אנדרדוג - וזו עמדה שממנה, באופן אבסורדי, יותר קל לצאת ולהצליח.