אלי דסה הוא הפנים היפות של נבחרת ישראל

1. אז אתמול נבחרת ישראל אמנם סימנה "וי" ראשון, ולקחה שלוש נקודות - אבל התחושה בסיום היא פחות של אושר, ויותר של אנחת רווחה. כשהשופט שרק לסיום, הרגשנו אוויר יוצא מהריאות - ולא בכדי; כי ביותר מדי רגעים במשחק הזה נגד אסטוניה, הרגשנו שוב קצת כמו בקמפיינים האחרונים - כאלה שהלכו קשה מדי, מול נבחרות שלפחות על הנייר אנחנו אמורים לעבור בקלות. זה הרגיש כמו פלאשבק לניצחונות הדחוקים על בלארוס מקמפיין חזן-בניון במוקדמות היורו.

אבל האמת היא שזה בעיקר ממחיש כמה מבחן התוצאה מבלבל אותנו. כי המחצית הראשונה לא היתה טובה - נבחרת ישראל קצת הופתעה מהשער שספגה, לקח לה זמן לצאת מההלם והעסק לא שטף. במחצית השנייה, לעומת זאת, לפחות לדעתי היה כדורגל טוב של הנבחרת - היא הניעה את הכדור היטב, השיגה התקפות יפות וייצרה הרבה מאוד מצבים שמהם היה צריך לצאת הגול. וסביר להניח שאם ה-1:2 של ישראל מגיע בדקה ה-46 ולא בדקה ה-75, המשחק הזה היה נגמר 1:4 - וכולנו היינו מדברים אחרת. כך שכל מה שהפריד בין ניצחון מרשים וקליל, לבין ניצחון דחוק שיוצאת הנשמה ממנו - זה דיוק וקצת מזל.

וזה מחזיר אותנו להחלטה הקצת-שמרנית של רן בן שמעון לעלות אתמול עם דין דוד בחוד. דין דוד הוא חלוץ מצוין - אבל בשבועות האחרונים במכבי חיפה, דברים פחות הולכים לו. השער האחרון שלו במכבי חיפה היה בתחילת פברואר, ועכשיו אנחנו בסוף מרץ. קטונתי מלבקר את בן שמעון, הוא זה שאמור לדעת הכי טוב - אבל לפחות מהזווית שלי, נדמה שהוא קצת נלחם את המלחמה הקודמת. בחלון הקודם של הנבחרת, הבחירה בדין דוד היתה טבעית. הפעם, תאי בריבו או דור תורג'מן היו מתאימים יותר - בטח במשחק שבו נבחרת ישראל שולטת יותר ומחזיקה יותר בכדור.

2. זה לא היה יכול להיות סמלי יותר - מאשר ששני השחקנים האלה ישחררו את הלחץ בנבחרת. שני קפטנים - מנור סולומון עם בישול חלומי, ואלי דסה עם סיומת מושלמת. על סולומון באמת שלא צריך להרחיב את הדיבור (ועדיף לנקוש על העץ שרק ימשיך ביכולת הזאת). על דסה, לעומת זאת, כדאי וצריך לדבר יותר.