איזה מין קסם? ההכרעה בין בניון וברקוביץ'

מצד אחד אקס ליברפול מגלם סיפור סינדרלה, הוביל במשך שנים את הנבחרת והיה שחקן שקל לאהוב יותר מכל אחד אחר. מצד שני, אקס סיטי היה אחד המוסרים הטובים בעולם, אם לא הטוב בעולם. ונשאלת השאלה

אבישי סלע
אבישי סלע   02.05.25 - 20:29

תגיות: אייל ברקוביץ', יוסי בניון

Getting your Trinity Audio player ready...
יום העצמאות ה-77 של מדינת ישראל נחגג השבוע, וכמו תמיד באתרים כמו האתר שאתם קוראים - זו הזדמנות לדרג את הישראלים הטובים ביותר. האמת היא שבסוף, זה סובייקטיבי - לכל אחד יש את הרשימה שלו, וכל אחד מדרג אותה אחרת - לפי גדולה, לפי שערים, לפי הישגים. הכל, באמת, בעיני המתבונן.

אבל אנחנו במדור "ונשאלת השאלה" - ננסה להיכנס בכל זאת לדילמה שבין שני כדורגלנים גדולים. שניהם, לפחות לדעת כותב שורות אלה, הגדולים ביותר מאז שפרצנו לאירופה. שניהם הגיעו מאוד רחוק ביבשת הישנה, כל אחד בדרכו, ושניהם הטביעו חותם על הכדורגל שלנו. בצד אחד יוסי בניון, בצד השני אייל ברקוביץ'.

צריך לומר ששניהם נמצאים איתנו גם היום - ולשניהם יש אישיות שנויה במחלוקת. אבל הפעם ננסה לשים אותה בצד, ולהתמקד אך ורק בכדורגל - מי עשה קריירה יותר גדולה, מי השפיע יותר? הטיעונים לשני הצדדים נמצאים לפניכם - וגם ההזדמנות שלכם להביע את דעתכם.

למה יוסי בניון?
בסופו של דבר, יוסי בניון הוא ההגדרה המושלמת ל"סיפור סינדרלה". ילד שגדל בדימונה, בתנאים לא קלים, אבל הצליח להפוך לאחד מגדולי השחקנים שהיו כאן - לכל הדעות. בשיאו, צפייה בבניון - בין אם זה בב"ש, מכבי חיפה, סנטאנדר או ווסטהאם - היתה חוויה מעוררת חושים. הוא היה שחקן שגרם לדברים לקרות, כבש שערים, שלט בליגה בצורה מדהימה - וגם הביא את הקריירה שלו, הכי רחוק שאפשר.

בקריירה של בניון - באמת אפשר להגיד שהוא עשה הכל. הוא היה דומיננטי בליגה הישראלית, כמו שקשה לזכור - מהפועל ב"ש בעונת הירידה, דרך מכבי חיפה איתה זכה בשתי אליפויות והיה השחקן הטוב ללא עוררין, עד היציאה לאירופה - סנטאנדר, ווסטהאם, וכמובן שלושה מהמועדונים הגדולים בעולם - ליברפול, צ'לסי וארסנל. לא היה עוד שחקן ישראלי שהצליח להגיע לשלושת המועדונים האלה, ובאחד - גם להיות משמעותי וחשוב.

כי בניון לא רק "היה בליברפול", אלא גם היה החוליה האחרונה (עד עכשיו) בשרשרת הישראלים הגדולים ששיחקו במועדון. אבי כהן ז"ל הביא להם אליפות בשנות השבעים, רוני רוזנטל יבדל"א זכה איתם באליפות ההיא של 1990 - זו שלקח שלושים שנה לשחזר. בניון אמנם לא הצליח לזכות עם ליברפול באליפות (גם היתה קבוצה פחות טובה סביבו), ועדיין - הוא הצליח להביא אותה לכמה עונות מצוינות, ובעיקר לחצי גמר ליגת האלופות ב-2007/08; כולל בישול יפהפה במשחק ההוא, בסטמפורד ברידג', שבו הם הפסידו לצ'לסי, ולמאמן שלו בעבר, אברהם גרנט.

וגם כשמסתכלים על נבחרת ישראל - קשה לחשוב על שחקן שהיה דומיננטי כל כך בנבחרת, במשך כל כך הרבה שנים. 102 הופעות היו לבניון בנבחרת ישראל - שיא שלא הולך להישבר בדור הקרוב, והוא אמנם לא הצליח להביא את הנבחרת אל החלום הגדול - אבל היה הכי קרוב, במוקדמות מונדיאל 2006, שם היה הציר המרכזי בנבחרת די אפורה (צריך להודות) של גרנט.

סוף הקריירה של בניון קצת טשטש את זה, אבל במשך כמעט שני עשורים - בניון היה השחקן שהדור שלי אהב לאהוב. מישהו שאפשר היה להתחבר אליו, להתרגש ממנו, ילד עם קסם ברגליים וכישרון - שהצליח גם לממש את זה, ולהגיע הכי רחוק שאפשר.
מהגדולים. בניון (אלן שיבר)
מהגדולים. בניון (אלן שיבר)

למה איל ברקוביץ'?
לא קל לאהוב את ברקוביץ'. בניגוד לבניון, שרוב הזמן היתה לו אישיות נוחה וקלה לעיכול, "ברקו" - כמו היום - תמיד היה איש שלא פחד לדבר, לפעמים גם לעורר סלידה. אבל אנחנו כאן כדי לדבר על כדורגל, ואם בכדורגל עסקינן - מבחן העין והדומיננטיות לא נותן מקום לספק. ברקוביץ' היה הגיבור של הדור שלו.

הוא שיחק אמנם במועדונים פחות גדולים מבניון (סאות'המפטון, ווסטהאם, בלקבורן, מנצ'סטר סיטי לפני העידן האמירתי ופורטסמות'), אבל בתוכם הוא היה הרבה יותר משמעותי. מה-3:6 הבלתי נשכח נגד מנצ'סטר יונייטד במדי "הסיינטס", דרך ההצגות בווסטהאם שבהן היה הכוכב של הקבוצה, ההתחלה הנהדרת בסלטיק (עד שהגיע מאמן שפחות האמין בו), וכמובן סיטי - בעידן מיין רואד, בליגה השנייה באנגליה, ועדיין מישהו שהצליח גם לעלות איתה ליגה, וגם לככב איתה בפרמייר ליג - כולל נגד היריבה הגדולה, מנצ'סטר יונייטד.

ובעיקר, הוא השיג משהו אחד שקשה לדמיין שחקן ישראלי משחזר - באספקט אחד של המשחק, הוא היה הטוב מסוגו בעולם (לדעת רבים). בשנת 2017, ג'יימי רדנאפ (ששיחק בעבר בליברפול) טען שמדובר באחד מעשרת המוסרים הטובים ביותר בתולדות הפרמייר ליג. וגם סטטיסטית - לברקוביץ' יש 41 בישולים בפרמייר ליג. הוא אמנם רק במקום ה-81 בתולדות הליגה, אבל זה יותר מאשר שחקנים כמו פיליפ קוטיניו, רוברט פירס, דניס וייז ואפילו כריסטיאנו רונאלדו. וגם אם יוצאים מהמספרים, יכולת המסירה של ברקוביץ' - ידע כל מי שראה אותו, ומאז נשבע בשמו - היתה פשוט פנומנלית.

ואם כבר מדברים על נבחרת ישראל - אז גם כאן, לברקוביץ' יש טיעון לא רע בכלל. לברקו יש אמנם "רק" 78 הופעות במדים הלאומיים, אבל הוא היה משמעותי ברובן יותר. ובנוסף, הוא גם היה המנהיג בדור הכי טוב שהיה לנבחרת - כנראה אי פעם, יחד עם חיים רביבו, אלון מזרחי וטל בנין. וכשמדברים על הנבחרת, אי אפשר לשכוח שהמשחק הכי גדול בתולדותיה - ה-0:5 נגד אוסטריה ביוני 1999, היה כזה שבו ברקוביץ' היה הכוכב. שני שערים, עוד בישול והופעה אדירה - בדרך לציון 10 בעיתונים.

שלומי שבן, בשיר שלו "לילה אחרון בלונדון", קרא לזה "דג מאוד גדול בבריכה קטנה". נכון, ברקוביץ' לא הצליח להגיע לליברפול או לצ'לסי, אבל הוא כן הצליח להיות גדול היכן שהיה. ועד היום, האוהדים של הקבוצות עדיין זוכרים, מאוהבים ונשבעים בשמו. לפחות אלה שאין להם אלרגיה לישראלים. בספרי ההיסטוריה, לא בטוח שזה יתפוס - אבל מי שראה את ברקוביץ' משחק, לא יכול לחשוב אחרת לגבי הגדולה שלו.