הכל בשביל ישראל: סיפורו המיוחד של הספורטראפיסט של הנבחרת

בן חמש־עשרה בלבד היה כשעזב הכל ובא לישראל. לבד, בלי ההורים שנשארו בבלארוס, בלי כסף, רק עם חלום להיות חלק מעם ישראל. הוא נקלט בפנימייה, שם מצא מסגרת וביטחון ראשוני. לאט לאט, בין שגרת הלימודים לחיים החדשים, התגלה בו משהו מיוחד: רגישות לאחרים ורצון לעזור. הוא היה הראשון לשים לב כשמישהו סבל, הראשון להושיט יד, והלב שלו נפתח כשהבין כמה טוב הוא עושה לאחרים.

עם השנים ניסה ללכת בדרך המקובלת שכל הורה בחינוך הסובייטי דוחף אליה. הוא נרשם ללימודי מנהל עסקים, מתוך מחשבה שכך יבטיח לעצמו עתיד יציב. אבל בפנים משהו לא התחבר. הספרים והמספרים לא מילאו אותו. דווקא ברגעים הקטנים, כשהיה עושה עיסוי לחבר שהתלונן על כאבי גב, או מקל על מישהו שסבל מכאבי ראש, הוא זכה לתשבוחות שחיממו את ליבו. הוא הבין: כאן נמצא הייעוד שלו. לא במספרים, אלא במגע אנושי. לא במשרד, אלא ביכולת לרפא, לחזק ולעשות טוב.

כבר שמונה שנים שסשה גירשין הוא הספורטרפיסט של הנבחרת הבוגרת של ישראל. דוקטור מרק רוסנובסקי הביא אותו איתו ומאז הוא כאן. בכל נסיעה, בכל אימון, יחד עם הצוות בראשות הרופא אהוד קאופמן והחברים נמרוד מאהלר, יגאל צברי, בן מור הם דואגים לבריאות השחקנים וההכנה שלהם למשחקים הבינלאומיים. עיסויים, חיזוקים, חבישות, לפעמים סתם אוזן קשבת והורדת מתח. אבל הסיפור של גרישין, נשוי לאשה שגם כן עלתה לארץ בלי הורים ואבא לילדות, מיוחד מכולם.

"מגיל קטן חפרתי להורים שלי שאני רוצה לעלות לישראל ולא הותרתי להם ברירה", הוא מספר, "ידעתי את המילה 'פרפר' בתור בלארוסי מגיל 10 כי הלכתי פעם בשבוע לקהילה היהודית. התחברתי לשפה, לתרבות, לציונות, נשאבתי לעברית. ביקרתי ב-1997 בישראל והתאהבתי. אומרים שיורדים מהמטוס מריחים את הריח של ישראל, זה בדיוק מה שקרה לי. אמרתי 'וואו זה שלי, אני חייב להיות שם'. לא היה אכפת לי שאין לי כלום, פשוט רציתי להגיע. בגיל 18 קיבלתי סל קליטה ואמרו לי תסתדר".