בשנת 1969, בשיאה של תופעת הלהקות הצבאיות והאופוריה במדינת ישראל אחרי מלחמת ששת הימים, הוקמה "להקת פיקוד דיזנגוף" - להקה שהורכבה מיוצאי הלהקות הצבאיות, שלא יכלו להופיע עם הלהקות שלהם בשוק האזרחי - ומצאו פיתרון מסחרי ונוח, ששלט במצעדי הפזמונים וקרע את הבמות של ישראל בסוף הסיקסטיז.לתכנית הראשונה של הלהקה, כתב יורם טהרלב (האגדי) שיר שהיום נשמע אקטואלי למדי: "העולם כולו נגדנו / זה ניגון עתיק מאוד / שלימדונו אבותינו / לזמר וגם לרקוד". שיר תוקפני מאוד, בהתאם לתקופה, שייצג מיתוס לא קטן בתוך הישראליות - לפיו מדינת ישראל פועלת בתוך עולם עוין, שתמיד יתייחס למעשים שלה בצורה שלילית ואף פעם לא יקבל אותה באמת. כל מפגש שלנו עם אירופה - בין אם זה בהצבעות של מדינות באירוויזיון, או בפנדל ששורק נגדנו שופט גרמני, נגמר תמיד בטענה הישנה - "כולם אנטישמים".האם יש בעולם אנשים ששונאים אותנו? ברור. אבל גם נשאלת השאלה האם אכן מדובר במשהו כוללני - האם באמת "העולם כולו נגדנו"? דווקא בתקופה הבוערת הזאת, זה זמן טוב לנפץ מעט מהמיתוס הזה. שיהיה לנו בהצלחה.בכל מיתוס, כידוע, יש יסוד של אמת - ופה יש אמת לא קטנה שעומדת מאחורי העניין. אחרי האסון הגדול של ה-7.10, היה בנפש הישראלית רצון מאוד גדול בהזדהות ובחיבוק - הותקפנו בצורה מזעזעת, ורצינו לדעת שיש מי שאיתנו. לא סתם הנאום התומך של נשיא ארה"ב דאז, ג`ו ביידן, נראה כמו סדק ראשון באפלה - קיבלנו הוכחה שזה באמת קרה לנו, ושגם בעולם מכירים בכך.אבל הכדורגל העולמי, בגדול, די הכזיב בתגובה שלו. מועדוני הכדורגל הגדולים לא שלחו הודעות תמיכה (כפי שידעו לעשות, למשל, באוקראינה אחרי הפלישה הרוסית), במקרה הטוב פרסמו איזו הודעה בלתי מחייבת על "אלימות בשני הצדדים". כך שלפחות בנקודת הזמן ההיא, היתה אכזבה ותחושת בגידה מצד ישראלים מהקבוצות שלהם - כולל מקבוצות שהם אוהדים (ע"ע היחס הפוגעני של ליברפול לתליית שלטים על ישראלים אוהדי הקבוצה, שנרצחו ע"י חמאס).גם פיפ"א ואופ"א, בניגוד להיום למשל, דממו - וזה מאוד כאב. אבל האם מדובר באמת בשנאת ישראל? לדעתי, מה שנמצא כאן הוא בפשטות - אינטרסים. בסופו של דבר, כשבוחנים את ההשפעה הערבית/מפרצית על הכדורגל - היא גדולה פי כמה מההשפעה של ישראל. ישראל, בסופו של דבר, היא מדינה קטנה - שקטנה גם בכוח הבינלאומי שלה. בטח כשממול עומדת קטאר - מדינה שהצליחה "לקנות" את המונדיאל ב-2022 עם לא מעט כספי שוחד, שמחזיקה בבעלות על אחד המועדונים הכי חזקים באירופה (ולפיכך גם בעולם), ושמשקיעה באינספור קבוצות על פני הגלובוס. כשהכוח הכלכלי העצום הזה עומד מול היכולות של ההתאחדות הישראלית (שדי עומדת לבדה באירופה), ברור מי מנצח. אבל גם האינטרס הקטארי, כידוע, משתנה - אם אחרי החיסול בקטאר, מיד ראינו את היוזמות נגד הכדורגל הישראלי עולות כפורחות, באה יוזמת טראמפ (שהיתה בשיתוף ובהשפעת קטאר), והורידה גם את זה מהפרק. בסופו של דבר, אופ"א ופיפ"א, כשני גופים די מסואבים, פועלות לא מתוך אינטרס אידיאולוגי ונשגב - אלא מתוך אינטרס פוליטי וכלכלי טהור. הן עושות מה שטוב להן, ולא בהכרח מה שרע לנו.וגם הקריאה שלהם "להפסיק עם הרג הילדים והאזרחים" במשחק הסופר קאפ האירופאי, צבועה ככל שתהיה, היא בסופו של דבר מה שנהוג לכנות "איתות מוסרי". רצון לתפוס טרמפ על סוגייה שנראית טרנדית, ושתאפשר להם להרגיש נוח עם עצמם. אגב, גם ישראל בהחלט נגד הרג ילדים ואזרחים - היא רק יודעת מי גורם להרג הזה: חמאס, ששם את האזרחים והילדים בסיכון מתמיד רק כדי לשמור על הכוח שלו (ובדרך, גם על החטופים שעדיין נמצאים בשבי הארגון, כבר יותר משנתיים).בקיצור, גלשנו - בתוך השאלה "האם העולם כולו נגדנו?",עומדת שאלה הרבה יותר יסודית - מהו אותו "עולם". ולטענתי, העולם אינו מקשה אחת - הוא מכיל בתוכו גם מדינות שפועלות מתוך אינטרס ברור לפגוע בישראל (למשל, ספרד), אבל גם לא מעט מדינות שבהן הנושא נמצא על הגדר - או פשוט לא מעניין אותם באמת. העולם לא נגדנו, ולא בעדנו - האמת היא שהוא פשוט לא מרוכז בנו כל כך."תקדים רוסיה", שרבים דיברו עליו, הוא תקדים מאוד בעייתי מבחינת הספורט העולמי. הוא קרה במלחמה שבה היה קונצנזוס הרבה יותר גדול לגבי פשעיו של המשטר הרוסי בראשות פוטין, אבל גם בדיעבד המהלך הוא לא כל כך פופולרי. הצעד של השעיית מדינה הוא דבר מורכב - ולו בשל השאלה המוסרית: האם קבוצות ספורט פרטיות צריכות להיענש על המעשים של ההנהגה הפוליטית? מדוע אוהדי קבוצות שלא בהכרח תומכים במלחמה צריכים להיפגע? אני לא בהכרח נוקט עמדה בשאלות האלה, אבל הן נמצאות על השולחן - גם במקרה הישראלי. גם במקרים של שחקני כדורגל ישראליים שמשחקים בחו"ל - צריך לומר שהיתה הפרזה מאוד גדולה. כן, גם בוויאריאל של מנור סולומון וגם באייאקס של אוסקר גלוך היו אוהדים ספציפיים (או אפילו "ארגונים") שניסו למחות על ההחתמה שלהם, ויש כמה דגלי פלסטין ביציע - אבל במבחן התוצאה, לא סולומון ולא גלוך חטפו משהו ברמה האישית במשחקי הבית או החוץ. לאירופאים, ובטח לאוהדי הכדורגל שבהם, יש לא מעט עם מה להתעסק. גלוך וסולומון אהובים לא בגלל שהם ישראלים - אלא כי הם שחקנים טובים. ובסופו של דבר, זה גובר על הזהות שלהם.ומעל הכל צריך גם להגיד - מדינת ישראל הלכה ביודעין למהלך צבאי משמעותי, בעקבות הטבח של ה-7.10. בהינתן הסיטואציה הרעה שבתוכה אנחנו חיים, היא גם ידעה שלאירוע הזה יהיו מחירים - הן ברמת פגיעות בנפש, הן ברמה הכלכלית וגם באפשרות של מהלכים שמנסים לפגוע בישראל בינלאומית. מלחמה היא לא דבר אסתטי, והיא מייצרת גם תמונות שנראות רע בעולם. בסופו של דבר, זה מחלחל גם לעולם התרבות והספורט - ויש לזה השלכות.ועדיין, התוצאה היא שאחרי שנתיים של מלחמה קשה מאוד - ישראל עדיין משתתפת במפעלים הבינלאומיים. אופ"א ופיפ"א, בשלב הזה, לא עומדות להשעות אותנו - לפחות לא בזמן הקרוב. ומעבר לאינטרס הישראלי של רצון בהפסקת המלחמה והחזרת החטופים, גם בהקשר הספורטיבי - צריך לקוות שישראל תשים את הפרק הזה מאחוריה. החמרה במצב, בהכרח תוביל גם להשלכות על מעמדנו ועל מקומנו ביבשת הישנה (שלמי ששכח - אנחנו לא שייכים לשם גיאוגרפית גם ככה). ואם נעדיף ללכת לשם, מהסיבות שלנו - עדיף לפחות שנעשה את זה בעיניים פקוחות.אז האם "העולם כולו נגדנו"? יש מדינות שנגדנו, בפירוש. יש עולם מוסלמי חזק, וממשלות אירופאיות שלא מתות עלינו, ובעיות הסברתיות קשות, וגם מלחמה אמיתית שפוגעת במצב הבינלאומי שלנו. יש בעיות אמת. אבל העולם הוא דבר מורכב, משתנה, הפכפך - ובעיקר יש מדינה חזקה ועצמאית, שבצעדים נכונים, יכולה לשנות אותו. זה (גם) בידיים שלנו.