בואו נדבר, לרגע אחד, על נוסטלגיה. לרגש החם שמתגעגע לעבר יש הרבה יתרונות - בעיקר בתקופות מבאסות או אפורות כמו שאנחנו חווים יותר ויותר בשנים האחרונות. יש בה משהו מקסים, משהו שמסוגל לתת כוח להמשיך ומי מאיתנו לא אוהב להיזכר בעבר? אבל גם היא, כמו כל דבר טוב, צריך לקחת במינונים הנכונים. כי התמכרות לנוסטלגיה, יודע כל מי שראה "סאות`פארק", היא דבר שעלול להיות מסוכן.ואין דור שאוהב להתגעגע - כנראה - יותר מדור ילידי סוף האייטיז ותחילת הניינטיז. אי אפשר להתחמק ברשתות החברתיות מעמודים (ישראלים ובינלאומיים כאחד) שעורגים אל שנות התשעים היפות - התקופה שבה הכל היה איכותי יותר, נקי יותר, פחות מתועש או ממוסחר ויותר "אמיתי". השירים היו יפים יותר, הטלוויזיה הראתה סדרות טובות יותר, הפוליטיקאים היו טובים יותר - אין ספק, פעם היה יותר טוב.אבל עם כל הכבוד לתרבות, אנחנו באתר ספורט - והגיע הזמן לדבר על ספורט. גם בכדורגל יש געגוע מאוד גדול של הדור שלנו ל"שנות התשעים היפות". בטור הזה, אני אנסה להתייחס לאספקטים רבים של הגעגוע הזה, ולנפץ את המיתוס, אבל בעיקרו עומדות שתי מילים: דור הזהב. דור השחקנים ההוא, שבו לכאורה הכל התחבר - הזמן שבו נבחרת ישראל היתה ממש טובה. ובכל הכבוד לשחקני הדור הזה, זה מיתוס שהגיע הזמן לנפץ.לנבחרת ישראל יש כבר מיתוס אחד עתיק יומין - והוא המיתוס הגדול של מקסיקו 1970. אבל אותו, כבר רבים וטובים לפניי הצליחו לנפץ. הגיע הזמן לדבר על הדור ההוא, שנולד אחרי המונדיאל הפלאי - ילידי תחילת שנות השבעים. אייל ברקוביץ`, חיים רביבו, אבי נמני, אלון מזרחי, טל בנין. על הנבחרת שפתחה את השער שלנו לאירופה בתחילת הניינטיז ואכן הביאה כמה רגעים יפים - אבל בעיקר מונצחת לעד בתור זו של הדור המוכשר ביותר. הנבחרת הטובה ביותר שהיתה לנו. האם אכן כך הדבר? לדעתי, ממש לא בטוח. זמן לנפץ מיתוסים.שלא תבינו לא נכון - הקריירות של השחקנים מהדור הזה (וגם קצת לפניו) הן אדירות. ברקוביץ` הוא אחד מגדולי המוסרים בתולדות הפרמייר ליג, רביבו הוא כדורגלן חד פעמי שהגיע לפסגות אדירות, טל בנין שיחק בליגה האיטלקית הבכירה בשנים בהן היתה הטובה בעולם, אלון מזרחי הוא כנראה חלוץ הרחבה הטהור הכי טוב שהיה כאן. אלה היו שחקנים גדולים באמת. אבל האם הם הרכיבו נבחרת יוצאת דופן? האמת היא שהתוצאות של אותו דור לא ממש קולעות לאותה התחושה. מאז שמונה לתפקיד מאמן נבחרת ישראל, שלמה שרף הוביל אותה במשך ארבעה קמפיינים - מוקדמות המונדיאל ב-94 וב-98, ומוקדמות אליפות אירופה ב-96 וב-2000. בקמפיין הראשון סיימנו במקום השישי עם ניצחון בודד (אותו 2:3 מטורף על צרפת בפארק דה פראנס), במוקדמות יורו 1996 ניצחנו שלוש פעמים וסיימנו לפני אחרונים (מקום 5), במוקדמות מונדיאל 1998 ישראל ניצחה ארבע פעמים וסיימה במקום השלישי - ואז הגיע הקמפיין שבו, לכאורה, הכל הגיע לשיא. מוקדמות יורו 2000, שבהם הנבחרת ניצחה ארבע פעמים, סיימה במקום השני והודחה בפלייאוף.אבל בואו נדבר לרגע אפילו על הקמפיין הזה - שנחשב לפסגת ההישגים שלנו (אולי לצד קמפיין ה"תיקו" של אברהם גרנט במוקדמות 2006). בסופו של דבר, הנבחרת ניצחה בקמפיין הזה ארבעה משחקים - פעמיים את סאן מרינו החלשה, ופעמיים בבית את קפריסין ואת אוסטריה - באותו 0:5 מדהים. קצת שכחנו, אבל את הכרטיס לפלייאוף ההעפלה - הרווחנו בעיקר בגלל נבחרת אוסטריה. אותה נבחרת שקיבלה כאן בראש, ניצחה במחזור האחרון את הקפריסאים - ואפשרה לנו בכלל להיות במשחק ההוא נגד דנמרק.התוצאות של נבחרת ישראל, בכל הקמפיינים, הן אותו הדבר - איפשהו בין מקום שלישי למקום רביעי בבית. מנצחים את הנבחרות החלשות מאיתנו (לפעמים גם את זה לא), נכנעים ליריבות החזקות מאיתנו (לעתים בהפרשים גדולים ממש), ובדרך כלל מול הנבחרות ששוות לנו - מפסידים ברגע האמת.הסיבה שבגללה הנבחרת הזאת זכורה לנו נעוצה, בעיקר, בשני משחקי על: הראשון הוא אותו 2:3 של הנבחרת בפארק דה פראנס, 1993. נבחרת ישראלית אנדרדוגית מובהקת, שסיימה מעשית את הקמפיין שלה, פוגשת נבחרת צרפתית שחייבת לנצח כדי להיות במונדיאל בארה"ב - משחקת אמיץ, ומשיגה שער ניצחון אייקוני בתוספת הזמן ("מאיר תירגע"). השני הגיע בסוף הסיפור - ה-0:5 הבלתי נשכח נגד אוסטריה. משחק שעיצב את ילדותי, שתמיד מרגש אותי בכל צפייה בו - אבל שני המשחקים האלה הם טיפה בים. רוב הפעמים, רוב הזמן, גם הנבחרת ההיא נתקלה בתוצאות די מבאסות. היצע הכדורגל הישראלי הוא פחות או יותר אותו דבר - הנבחרת מורכבת שפיץ של שחקנים שמשחקים באירופה (פעם ברקוביץ` ורביבו, היום אוסקר גלוך ומנור סולומון), וגרעין רחב של שחקנים שמשחקים בליגה המקומית. זה לא ממש היה אחרת אז, אפילו ב-0:5 האגדי ההוא ביוני 1999 - פתחו בהרכב שישה שחקנים שהיו אז בישראל (דוידוביץ`, בנאדו, חרזי, שלח, גרייב ואבוקסיס). אלון חזן שיחק רוב הזמן כשחקן מחליף בווטפורד. נשארנו עם בנין (ליגה שנייה באיטליה), אלון מזרחי (ליגה שנייה בצרפת), ברקוביץ` ורביבו. שפיץ חזק, והיתר מסביבו שחקנים טובים ברמה המקומית.והאם הליגה הישראלית היתה ברמה יותר גבוהה? יהיו כאלה שיספרו לכם שכן, אבל האמת היא שהליגה הבכירה (אז "הליגה הלאומית") היתה בדיוק כמו היום - בהבדל אחד. ראינו ממנה פחות. מה שקיבלנו באותה תקופה היה משחק אחד ששודר בשידור ישיר, ולכל היתר התוודענו או דרך תקצירים של חמש-שבע דקות, או דרך "שירים ושערים" - ושורה של שדרי על (בלי ציניות) שידעו לשווק בצורה מדהימה את מה שעיניהם ראו. היום, כשכל המשחקים משודרים במלואם, אנחנו פשוט נחשפים הרבה יותר למגרעות - ולכן גם מרגישים מולם מאוכזבים.וזאת הבעיה האמיתית שלי עם נוסטלגיה - היא מרמה אותנו. העבר לא היה יותר טוב, הוא פשוט קרה כשהיינו צעירים. כשהעולם היה פשוט יותר, לא מורכב, לא אפור, וראינו הכל דרך משקפיים ורודות. נבחרת ישראל, בסופו של דבר, מייצגת את הכדורגל הישראלי שתמיד היה בינוני. השיאים שהוא הגיע אליו היו בדרך כלל קצרי טווח, הניצחונות הגדולים של הנבחרת הגיעו פעם ב..., ואף אחד מהם (חוץ מפעם אחת) לא הבשיל לכדי הישג משמעותי.בנבחרת ישראל הנוכחית מתרחש תהליך חיובי מאוד, שחלק גדול ממנו הוא חזרה לפרופורציות. הבנה של המקום שלנו בעולם, ותיאום ציפיות עם ההבנה הזאת. מה שיעזור מאוד לתהליך הזה, לפחות בעיניי, הוא גם הבנה של העבר - לא היה פה באמת "דור זהב" אף פעם. היה את מה שיש לנו תמיד - שחקנים מוכשרים ויחידי סגולה, שמתגברים על תנאים לא משהו, על ליגה לא משהו, ופורצים קדימה. פעם הם ברקוביץ` ורביבו, פעם הם בניון ובן חיים, פעם הם גלוך וסולומון. כולם שחקנים יוצאי דופן, מרגשים - אבל הם היוצא מן הכלל, שאינו מעיד על הכלל.ואולי אם נסתכל בפיכחון על העבר, ונבין שאין יותר מדי למה להתגעגע, נוכל לבנות פה עתיד שמנותק ממנו סוף סוף - ולייצר משהו חדש.