בואו נדבר, לרגע אחד, על אכזבה ישראלית. הישראלי הממוצע מורגל בלא מעט אכזבות בחיים שלו - המציאות המקומית היא בדרך כלל די מבאסת, וגם רגעים של אופטימיות אמיתית בדרך כלל נכבים מהר מאוד. אנחנו מאוכזבים מהפוליטיקאים, מהמיסים, מהמדינה כולה לפעמים. ואין דבר שמאחד אותנו באכזבתו כמו נבחרת ישראל.איכשהו, למרות שהנבחרת כבר סוגרת 65 שנה בלי העפלה לטורניר גדול, אנחנו תמיד מוצאים דרך להתאכזב ממנה מחדש. הקלישאה אומרת שאכזבה היא הפער בין ציפיות למציאות, ואיכשהו - למרות המציאות הדי מבאסת - אנחנו מצליחים להרים ציפיות, לפעמים ממש ללא בסיס, ואז להתאכזב כשהן לא קורות.ובטון הזה בדיוק, הסתיים הקמפיין האחרון של הנבחרת - בשבוע שעבר, אחרי ניצחון משכנע מול מולדובה, סיימנו את מוקדמות המונדיאל במקום השלישי בלבד, אחרי המוליכה נורווגיה שהעפילה אוטומטית ואיטליה שתשחק בפלייאוף. ומיד עם שריקת הסיום בקישינב, שוב חזרו הדיונים הארכניים והקלישאות הרבות. איך, איך לא הצלחנו להעפיל למונדיאל? כל ניסיון להסביר שהוגרלנו בכל זאת עם שתי נבחרות עדיפות מאיתנו, עלו בתוהו. מיד קפצו הקופצים והתלהמו המתלהמים ודרשו את ראשם של האחראים על הכישלון המחפיר.אבל האם באמת אי העפלה למונדיאל היא כישלון מחפיר? זמן לנפץ את המיתוס. כי האמת היא שנבחרת ישראל, שמייצגת את הכדורגל הישראלי, לא באמת שייכת לטורנירים הגדולים. זה לא אומר שצריך להפסיק לנסות, חס וחלילה; אנחנו חייבים לעלות עם הכי טוב שיש לנו - ולעשות ככל שביכולתנו.אבל זה כן מחייב אותנו להסתכל על המציאות נכוחה - ולהפנים את המצב, ואת מקומנו בכדורגל העולמי. לא ברור אם דירוג פיפ"א הוא אכן מדד למשהו, אבל אם בכל זאת להסתמך עליו - נכון לחודש נובמבר 2025, נבחרת ישראל נמצאת במקום ה-77 בעולם. כף ורדה? לפנינו. ירדן והאמירויות? לפנינו. עיראק במקום ה-58 בעולם, 19 מקומות לפנינו. מדינה שלפני 20 שנה היתה עיי חורבות. ותמיד כשמסתכלים על הנבחרות האלה מעפילות לטורנירים, ואת החגיגות הנרגשות שלהן, מגיעה השאלה הטרחנית "למה הם (שם קוד: קוראסאו) ולא אנחנו?". יש לשאלה הזאת הרבה תשובות, אבל לפחות במונדיאל הקרוב התשובה הברורה היא: פיפ"א. הגדלת המונדיאל (הפושעת, בעיניי) ל-48 נבחרות אמנם נראית לכאורה כמו הזדמנות גדולה - אבל פיפ"א דאגה היטב, כנראה משיקולים פוליטיים, לחזק אותה במקומות הנכונים מבחינתה. אירופה, מה לעשות, לא היתה אחת מהם.עלייה מ-32 נבחרות ל-48 פירושה שיש עוד 16 כרטיסים חדשים שניתנים לחלוקה. איך הם מתחלקים? מצפון ומרכז אמריקה, ששלחה שלוש נציגות בלבד למונדיאל הקודם בקטאר, יש הפעם שש (כולל שלוש המארחות - ארה"ב, מקסיקו וקנדה). בקטאר 2022 היו חמש נבחרות מאפריקה, הפעם יש תשע. בדרום אמריקה יש 10 נבחרות בסך הכל - ושש מתוכן עולות. ואירופה? היבשת ששולחת 54 מדינות (לא כולל רוסיה שעדיין מושעית), מקבלת בסך הכל שלושה כרטיסים יותר מהפעם הקודמת - 16 לעומת 13.הסתכלו היטב על אירופה, במבט מפוכח. האם נבחרת ישראל היא באמת אחת מ-16 הנבחרות הכי טובות ביבשת? התשובה היא לא, וכנראה תמיד היתה "לא". נבחרת ישראל, מאז הצטרפה לאופ"א ב-1992, היא נבחרת שנעה בין המקום השלישי לרביעי. זה המקום הממוצע שלנו בכל הקמפיינים - אפילו בקמפיינים טובים יחסית. על "דור הזהב" וקמפיין מוקדמות יורו 2000 דיברתי לא מעט בטור הקודם, אבל גם קמפיין התיקו של אברהם גרנט (מוקדמות מונדיאל 2006) - למרות שהדרך בו היתה מרשימה, נגמרה בסוף באותו מקום שלישי שבו סיימנו בקמפיין הזה.וגם כשיוצאים לרגע ממבחן התוצאה, לא ברור מאיפה מגיעות הציפיות הגדולות. קחו לדוגמא את משחק ההגנה שלנו - חולשה די עתיקה של הנבחרת, אני אישית שומע דיונים על כך ש"אין לנו הגנה" בערך מאז שטל בן חיים עשה קרחת. אבל גם כאן צריך לשאול - מאיפה בדיוק נבחרת ישראל תמציא שחקני הגנה? נבחרת לאומית, מה לעשות, לא קשורה לאיזה הברקות טקטיות או מציאות בחלון ההעברות. היא קשורה להיצע השחקנים הקיים - על בעיותיו ומכשוליו.וכשבוחנים את כלל הכדורגל הישראלי - פשוט אין לנו בלמים מספיק טובים. הבלמים שרשומים בקבוצות בחו"ל (למשל, סתיו למקין), בדרך כלל לא משחקים, אבל גם בליגה המקומית - הקבוצות הגדולות, שמהן בדרך כלל מגיעים שחקנים לנבחרת, מפוצצות בשחקני הגנה מחו"ל. במכבי ת"א - הייטור ומוחמד עלי קמארה, בהפועל ת"א - צ`יקו ופרנאן מאיימבו, בבית"ר ירושלים בריאן קרבאלי משתף פעולה עם לוקה גדראני (כשהוא בריא), במכבי חיפה מתלבטים ליד עבדולאיי סק בין שון גולדברג (שנעדר מהחלון האחרון בגלל פציעה) לבין ליסב עיסאת (שכבר לא מייצג אותנו, כידוע), וגם בהפועל ב"ש הביאו בלם זר חדש - בדמות ג`יבריל דיופ, שפתח במשחק האחרון בליגה ליד אור בלוריאן. כשזה המצב, לרן בן שמעון אין ברירה אלא לפתוח עם מה שיש לו. ואין לו הרבה. וגם הכוכבים שאמורים לסחוב את הנבחרת, הכשרונות הגדולים שלה, "הליגיונרים" - משחקים פחות ופחות. מנור סולומון הושאל לוויאריאל, אבל גם שם מתקשה למצוא דקות (וכרגע הוא פצוע). אוסקר גלוך הגיע ברעש גדול לאייאקס, אבל רוב הזמן סופסל על ידי המאמן ג`וני הייטינחה. מוחמד אבו פאני שייך לסגל של פרנצווארוש, אבל משחק שם פחות מבשנים קודמות. שני השוערים שלנו, דניאל פרץ ועומרי גלזר, יושבים קבוע על הספסל בהמבורג ובכוכב האדום בלגרד (בהתאמה). לא משנה אם זה בגלל שנאת ישראלים או אי התאמה מקצועית, אבל כל עוד השחקנים המובילים פשוט לא ישחקו באופן קבוע - יהיה קשה מאוד לראות איך הנבחרת מצליחה.ואחרי כל התנאים שדיברנו עליהם, ולמרות שכולם מכירים ויודעים אותם, איכשהו מצליחים שוב ושוב לצעוק ולהתלהם על מאמן נבחרת ישראל. שוב ושוב אנחנו חושבים שהחלפת המאמן תהיה פיתרון הקסם, שרק אם יבוא מושיע מההרים (שם קוד - ברק בכר), הוא יתקן מיידית את האין תנאים ואת האין רמה ואת האין דקות, ויברא לנו נבחרת שמנצחת ומעפילה לטורניר גדול. אבל מאמן נבחרת, בניגוד למאמן של קבוצה, הוא לא קוסם - הוא חי מהחומר הקיים, ואותו הוא יכול לנסות למקסם עד כמה שניתן. לא יותר ולא פחות.מי שחולם יום אחד לבנות כאן נבחרת שתעלה למונדיאל, צריך לחשוב על בעיות העומק - על איך מגדילים את היצע השחקנים, שממנו אפשר יהיה לבחור נבחרת יותר טובה. מה הפיתרונות? זה גדול עליי לחשוב, וזה גם לא תפקידי. אבל רצוי ללמוד מכשלונות העבר - עריפת ראשים אולי תספק את מי שמחפשים את ליטרת הבשר, אבל לא תביא תוצאות אמיתיות. היא בסך הכל תחליף אדם אחד באדם אחר, שיהיה כליא הברקים של הכישלון הבא.שי נובלמן היקר שר פעם ש"בחיים לא נעלה למונדיאל". אני אישית לא אוהב פטאליות, וכשהקבוצה שאני אוהב עולה לדשא - אני תמיד, גם אם בסתר ליבי, מאמין שהיא תנצח. אבל בוא לא נבלבל בין אופטימיות ובין תחרותיות לבין אשליות. כי רובן, מה לעשות, אינן מתקיימות. ספר להם, ניסים.