יש משהו כמעט לא טבעי בכדורגל הישראלי: אנחנו יכולים לסיים ב-1:1 מול נבחרת טובה מאיתנו ולהתנהג כאילו מישהו גנב לנו את הארנק בדרך לאצטדיון. אז בואו נירגע רגע. ישראל סיימה ב-1:1 עם אירלנד, נבחרת המדורגת 21 מקומות מעליה בדירוג פיפ"א. כן, אותה אירלנד שניצחה את פורטוגל ואת הונגריה במוקדמות המונדיאל, ורק הפסד בפנדלים נגד צ׳כיה השאיר אותה בבית. ומה רציתם בדיוק? שנבחרת ישראל, שכבר שלוש שנים חיה כמו צוענייה ו״מארחת״ בהונגריה, תקרקס מפלצות כדורגל מסוגם של קובנטרי ופארוט ותסיים את הערב בתחושה שהיורו מחכה לנו מעבר לפינה? מה חשבנו שיקרה? שאנחנו עדיפים על אוסטריה שעלתה לשלב הנוק אאוט במונדיאל ומדורגת במקום ה-23 בעולם? או שנביס את קוסובו, שניצחה את אירלנד וסיימה בתיקו עם אוסטריה? בשלב מסוים צריך להחליט אם אנחנו מנתחים כדורגל בצורה ראציונלית או מקשקשים את עצמנו לדעת?את הביצים כבר זרקנו אחרי הביזיון במשחק הראשון מול האירים, ואז רצנו לבדוק אם נשארו תבניות במכולת השכונתית. מזל שלא נוצר משבר בענף הלול. עכשיו צריך לשחרר. מי אנחנו שנתאכזב מתיקו מול אירלנד?עם כל הכבוד ל-MLS, ולליגה השישית בטיבה ביבשת, אנחנו והאמריקאים שלנו אפילו לא חיקוי דהוי של הפרמייר ליג והצ`מפיונשיפ. האירים משחקים כדורגל טוב יותר מישראל. הם חזקים יותר, מנוסים יותר, ובעיקר רגילים יותר למשחקים בפרופיל גבוה. ואם כבר להרוס למישהו נבזה במיוחד את התוכניות בליגת האומות, אז לפחות שנסיים איתו בתיקו.מהרגע שדור פרץ הכניע את קלר, חיכיתי לשריקה כמו אדם שמחכה לצלצול של שעון המיקרוגל כדי לחגוג על הצ׳יפס והשניצל של אחרי הצום. ידעתי שאנחנו מצטיינים בספיגות מאוחרות. ידעתי שה-1:1 הזה הוא דבר שצריך לשמור עליו בשתי ידיים, לא להסתכל עליו ולשאול אם אפשר להוציא ממנו עוד משהו. כשגנדלמן ואוסקר גלוך פגשו את הקורות, לא תפסתי את הראש. רק בדקתי שהטלוויזיה עדיין במקום. כל כך רציתי שהשופט הספרדי כבר יכניס את המשרוקית לפה. בצד השני עמדה נבחרת שאיימה וכמעט החזירה לעצמה את היתרון, ורק יכולת מצוינת של אסף צור בין הקורות שמרה על הנקודה. לפעמים כדורגל הוא לא משחק שבו אתה מקבל את מה שמגיע לך. לפעמים אתה מקבל את מה שהצלחת להציל. בדקות הטובות של הנבחרת, אוסקר גלוך זרח על הדשא. ואז שוב צצה הטענה המעניינת, שאולי הוא ומנור סולומון לא באמת יכולים ללטש יהלומים ביחד. אולי הם יותר דורכים זה על הרגל של זה. ואם כבר חזרנו לאנגליה, אז חסרונו של ענאן חליילה לא הורגש במיוחד. ושיסלחו לי בקריסטל פאלאס. על הקווים ראינו תנועה ערה ואנרגיות מתחדשות. רן בן שמעון, עם מדינה שלמה על הגב, יכול להיות מרוצה. לא משום שפתאום נפתרו כל הבעיות; ולא משום שהתיקו הזה מוחק את חרפת דברצן מלפני שבוע. הוא לא. אבל המפולת נבלמה. החזה מעט יותר מתוח והראשים הורמו קצת. השחקנים נלחמו בשביל הנקודה, ובמקרה הזה גם הנקודה נלחמה בשבילם. יש רגעים שבהם צריך להפסיק לדרוש מהנבחרת להיות משהו שהיא כרגע לא יכולה להיות. לא כל משחק צריך להסתיים בתחושה של "הנה, אנחנו בדרך למקום השני בבית"; ו״שאו-טו-טו חוזרים לימי מקסיקו העליזים״. לפעמים הדרך לשלב ההתאוששות, עם הכנה לבית הבראה של קופת חולים, מתחילה בזה שלא מתרסקים שוב. תחבקו את הנקודה. הפעם זו לא בושה לחגוג את התיקו.