תגיות: אייאקס, שואה
ווים אדרייסן, מאגדות הכדורגל של אייאקס, ציין בספר זכרונות את האמל כחלק מההרכב החזק ביותר איתו יצא לו לשחק. דיטייה ואן מינדן, אוהד מבוגר של הקבוצה מאמסטרדם, אמר לקופר ש"אדי היה שחקן חביב ואהוד מאוד", וב-1965 אף פורסם ב"ניוו ישראליש וויקבלאד" שיהודי בשם אדי האסל כמעט נכנס לנבחרת הולנד בשנות ה-30'. האמל, שכונה בחיבה על ידי האוהדים "בלהאמל" (מנהיג הכנופיה או פרחח), המשיך לשחק בקבוצת הוותיקים של אייאקס וב-1932 הפך למאמן קבוצת אלקמריה ויטריקס, תפקיד אותו מילא עד 1935. ואז החלה אירופה לבעור. האמל, כמו רבים אחרים מתוך כ-140 אלף יהודי הולנד, החליט להישאר בבית עם משפחתו. במאי 1940 כבשו חיילי הוורמאכט את המדינה המערב אירופאית וחוקי הגזע קנו אחיזה גם ברחובות אמסטרדם. בפברואר 1941 החל גל הגירושים הראשון של יהודי הולנד מזרחה ובינואר 1943 נתפס גם אדי האמל. על אף היותו אזרח אמריקני, הוא נעצר בתחילה משום שלא היה ברשותו דרכון. ליאון גרינמן נעצר משום שלא הצליח להוכיח שהוא אזרח בריטי. ב-18 בינואר הם נלקחו מרוטרדם למחנה המעבר ווסטבורק, סמוך לגבול הגרמני. כשקורט שלזינגר, יהודי ממוצא גרמני שהיה אחראי על המסמכים במקום, הגיע לבקתה בה שוכנו כדי להודיע שסיפורה של משפחת גרינמן אומת והיא משוחררת, משפחות גרינמן, האמל ו-700 הולנדים נוספים כבר נשלחו לבירקנאו.
כ-50 גברים וארבע או חמש נשים מתוך ה-700 שהיו ברכבת מווסטבורק הועברו לעבודה. כששאלו את עמיתיהם העצורים הוותיקים אם הם יודעים להיכן נשלחו משפחותיהם, קיבלו ההולנדים תמיד אותה תשובה - אצבע מורה לעבר השמיים. אשתו של אדי, יוהאנה, ובניו התאומים בני החמש, רוברט ופאול, היו בין בני המשפחה שמעולם לא שבו. האמל אמר לגרינמן שאם היה משחק באייאקס בתקופה הסמוכה יותר למלחמה או אם היה מגן ימני טוב יותר, אולי היה נשלח עם משפחתו לטרזיינשטדט, לשם הועברו "היהודים המפורסמים, העשירים או אלה שיש להגן עליהם".