"אין שום סיכוי שחשבתי שזה יקרה", אמר מאמן דנבר, ג'ורג' קארל, בסיום משחק 6, בו רמסו הנאגטס את הלייקרס וכפו משחק 7 בסטייפלס סנטר (הערב) באחת מהשפלות הפלייאוף הגדולות בהיסטוריה של המועדון הסגול. המשמעות: קארל היה מופתע. ממה בדיוק? אולי מההצגה של טיי לוסון, שחקן של מיליון וחצי דולר, שחבט בלייקרס שוב ושוב היכן שסימן חואן בראה בעונה שעברה וחרך אותם בהתקפות מעבר זריזות. 32 נקודות, 13 מ-18 מהשדה, 5 מ-6 מהשלוש, 5 ריבאונדים ו-6 אסיסטים, היו לפוינט גארד של הנאגטס, ו-15 מהן עוד לפני שהלייקרס התעוררו בכלל.
ואולי הופתע מקנת' פאריד, הרוקי, שנותן לו דאבל-דאבל בממוצע בסדרה ואינסוף אנרגיה, או מג'אוול מק'גי, עד לא מזמן הבדיחה של הליגה, אבל היום בל.א כבר צוחקים קצת פחות. קארל מופתע, ובעצם מי לא? ת'כלס, מי חשב שדווקא הסדרה הזאת תלך ל-7 ועוד בסיבוב ראשון יחסית רדום? יש מצב שקארל מתחיל להבין שהלייקרס של מייק בראון הם פיקציה. שמייק בראון עצמו הוא פיקציה. הוא והם לא באמת מועמדים לשום דבר, בקושי לצאת מנצחים מהסדרה הזאת, ואם יעשו זאת אין סיכוי שהם יהוו בעיה לאוקלהומה סיטי בסיבוב הבא.
לעומת בראון, קארל הגיע למשחק 6 מוכן, מתוקתק מכף רגל ועד ראש. הוא והשחקנים ידעו בדיוק איפה יכאב ללייקרס, איך יכתיבו קצב מסחרר, איך יעצרו את ביינום ויוציאו לו את החשק לחיות ואיך יקחו הרבה שלשות בהנחה שגם אם יחטיאו יש להם סיכוי טוב יותר לקחת ריבאונד שנופל רחוק. קארל הבין היטב שמסירות מהירות בין גבוהים קטנים וזריזים ישאירו את הלייקרס הכבדים חסרי אונים ובהגנה שם מדי פעם את גלינרי על סשנס כדי שהאיטלקי הגבוה יהיה זה שיבוא לדאבל אפ על קובי שמתקשה מול שחקנים גבוהים ממנו.
קארל הכין התאמות אלה ואחרות וציפה להתאמות של מייק בראון, כאלה שהיו חייבות להגיע אחרי ההפסד הביתי במשחק מספר 5. התאמות לא התרחשו – ולמעשה קארל הופתע מחוסר האונים של המאמן שמולו. אפשר היה לומר בשלב זה, כפי שנהוג, שג'ורג' קארל מביס את מייק בראון בקרב השחמט ביניהם. זה לא אפשרי, כי קארל אמנם משחק שח אבל לא ברור מה בדיוק המשחק של בראון. אחרי משחק 6, חיצי הביקורות הופנו בעיקר לרוח הלחימה של הצוות המסייע של קובי ("אני מחכה בקוצר רוח לוורלד פיס"), ובעיקר לביינום וגאסול, שנראו אדישים וחסרי אנרגיה. אבל הם לא לבד, במשחק האחרון כל הלייקרס, למעט בראיינט, נראו שטוחים ומבולבלים. הנאגטס שוב רצו גם במחיר של איבודים וגרמו לסגולים להיראות כמו קבוצה זקנה וסנילית אם כי החמישיה הראשונה שלהם, זו שגרמה לנזק המשמעותי ממנו אי אפשר היה לחזור בכלל, לא כזו זקנה. נמצאים בה אנדרו ביינום (בן 24), רמון סשנס (26) ודווין איבנקס (22). זה לא נראה ככה.
מייק בראון הוא מאמן טוב, וכזכור היה מאמן העונה ב-2009 עם קליבלנד, אבל ספק גדול אם הוא בנוי ללחץ של לוס אנג'לס. העונה התקשה ליישם את השיטה שלו, הציג יכולת ניהול משברים בעייתית ואת העובדה שככל שהסדרה מתקדמת הקבוצה שלו יוצאת ממנה אט אט, במקום להיכנס אליה (כמו דנבר לדוגמה), קשה מאוד להסביר (בעצם יש הסבר: הוא לא מבצע התאמות).
להגנתו יאמר שזה נכון שבמשחק 6 גאסול (1 מ-10 מהשדה) היה אנמי, רך (תווית שכבר לא יסיר) ולא מעורב, אבל ניסיון הזריקה הראשון של הספרדי הגיע 9:22 דקות לסוף המחצית הראשונה. היה לבראון מספיק זמן כדי לזהות את הבעיה הזו ולתקן אותה. ב-11:0 לדנבר נראה היה שהוא זיהה, לקח טיים אאוט וחזר עם תרגיל לג'אמפ של סשנס מחצי מרחק. מדהים עוד יותר: במצב של 7 הפרש 3 דקות לסוף המחצית, אחרי טיים אאוט, הלייקרס כלל לא הצליחו להכניס את הכדור למגרש.
כולם יודעים שהיתרון של הלייקרס הוא גודלם, אבל בראון נכשל לחלוטין בניצול היתרון הזה. בדקה וחצי הראשונות שני כדורים דווקא הלכו פנימה לביינום אבל הוא קיבל טריפל אפ והלייקרס היו חסרי אונים. גם המשחק בין גבוהים שכה חשוב לסגולים, נעלם. אגב, במקרה של ביינום, שהולך ומסתמן כשחקן הסתום בליגה ("משחקים שסוגרים סדרות הם משחקים קלים", אמר והכניס את כל קולורדו לטירוף), גם טיים אאוט לא יעזור, כי בראון איבד את הסנטר הצעיר כבר במהלך העונה הרגילה והוא כלל לא מקשיב לתדרוכים.
גם הניסיון לשלוט בריבאונד כמפתח לניצחון (49-45 ללייקרס ב-3 נצחונות) כשל. ביינום וגאסול (3 ריב') הלכו על ריבאונד התקפה וחטפו התקפות מתפרצות/מעבר של חמישה על שלושה, ושלשות חופשיות לגמרי של לוסון וגלינרי. ובראון נותר יושב על הספסל, בוהה בחניכיו מוכים על הפארקט, ומסנן "פאקינג שיט". גם הוא יודע שבנוסף ללחץ של משחק 7, יש סיכוי טוב שאם יפסיד את המשחק הזה, יפסיד גם את משרתו.
"זה נראה כמו סצנה מהסרט 'מגרש השדים'" מלמל קובי המותש אבל לא התייחס לבלבול של בראון אלא למראהו של חדרו במלון לפני משחק 6, אחרי שסבל מקלקול קיבה והקאות. קובי שיחק היטב, למרות 4 עירויים שקיבל לפני ובמהלך המשחק, אבל נראה סובל מאוד. דקות בתוך הרבע הרביעי שאלתי את עצמי למה בראון משאיר את השחקן הכי חשוב שלו על המגרש כשהוא חולה והקבוצה בפיגור 28, ועוד יומיים יש משחק שביעי. ואז הבנתי: הוא מנסה להדביק כמה שיותר משחקני דנבר בוירוס קיבה. על זה קארל לא חשב. מהלך גדול, קואצ'.