תגיות: תומר אטלס, כדורסל מכללות, גונזאגה
בין 2009 ל-2011, קלי אוליניק היה שחקן שולי בבולדוגס מצפון מערב ארה"ב. הוא שיחק רק כ-12 דקות למשחק, והחזיר בתמורה 4-5 נקודות, עם 3 ריבאונדים. היום אין בכלל ספק – מדובר בכוכב של הקבוצה. הוא קולע 18 נקודות למשחק, מוריד שבעה ריבאונדים וקולע ומדייק ב-66% מהשדה ו-79% מהעונשין. שמו מוזכר בכל רשימת מועמדים לשחקן השנה במכללות ומומחים צופים נכון לעכשיו כי יילקח בין הבחירות ה-15 ל-25 בדראפט ביוני. אבל את הקפיצה הזו הוא עשה בדרך לא מאוד נורמלית.
לפני שנה וחצי, ואחרי שתי עונות חלשות, עתידו של אוליניק כשחקן כדורסל מכללות היה מאוד לא ברור. הוא לא היה מרוצה מכמות הדקות שקיבל, וזה לא שהוא הצדיק יותר מזה. קלי, קנדי בנו של מאמן כדורסל, וחובב כדורגל שמגדל שיער ארוך בהשראתו של סרחיו ראמוס, היה צריך שינוי. במצב הזה עמדו בפניו שלוש אפשרויות: 1) להישאר בקבוצה ולקוות שמשהו יקרה. 2) לעבור למכללה אחרת ולשבת בגלל זה שנה בחוץ. 3) לשבת שנה בחוץ בגונזאגה ולחכות שסקארה, הסנטר המוביל של הקבוצה, יסיים את שנתו הרביעית ויעזוב.
הוא בחר באופציה השלישית, הפחות נפוצה, ובתהליך שנקרא Redshirt, בו השחקן ממשיך להתאמן עם הקבוצה וללמוד במוסד האקדמי, אבל לא לוקח חלק במשחקים. בכך הוא מאריך את תקופת הזמינות שלו לקבוצת הכדורסל מארבע השנים הסטנדרטיות לחמש שנים, ובעצם, לא מאבד שנת משחק. זהו מסלול שבדרך כלל נלקח על ידי שחקנים בתחילת קריירת המכללות שלהם, ילדים שרק סיימו תיכון וצריכים זמן להתאקלם או להתחזק. אבל אוליניק עשה זאת בשנתו השלישית. זה היה הימור, אבל במצבו, היה לו מעט מה להפסיד.
יותר מהכל, אוליניק לא היה צריך שינוי רק במעמדו בקבוצה, אלא שינוי במשחקו. היום מתנשא הסנטר לגובה של 2.13 מטרים, רום אליו טיפס בזכות צמיחה של כמעט 20 סנטימטרים בשנתיים האחרונות שלו בתיכון. המשמעות ידועה ומוכרת – מילד שכל חייו שיחק בעמדות החוץ, הפך בכיתה י"א לשחקן פנים, והמעבר לא היה פשוט בכלל. אוליניק התעקש להמשיך להוביל כדור לאורך המגרש ולהימנע ממאבקים פיזיים בצבע, שזה בדיוק ההיפך ממה שצוות האימון בגונזאגה דרש ממנו. אז הוא לקח שנה חופש ממשחקים כדי להיפטר מההרגלים הישנים וללמוד את התפקיד החדש.
"כל חיי הייתי גארד", מספר אוליניק, "ופתאום כאן הצוות בגונזאגה ביקש ממני לעשות דברים שאף פעם לא עשיתי. לפני שהגעתי הנה בחיים אפילו לא הרמתי משקולות!". אוליניק, בצוותא עם מאמן הכושר של גונזאגה טרוויס נייט (לא ההוא מקונטיקט), החל לעבוד מסביב לשעון כדי להפוך לביג מן אמיתי, "היינו ממציאים תרגילים חדשים. הוא היה גורם לי לעשות דברים שאני נשבע שאף אחד לא עשה".
והעונה אוליניק הוא דוגמא חיה לאחד ממוסרי ההשכל השחוקים בתולדות הספורט – עבודה קשה משתלמת. אוליניק מצליח לשלב את היכולות שהיו לו כגארד – קליעה מבחוץ וניידות – עם משחק הגב לסל שהוסיף לארסנל שלו. מבחינות מסויימות, אוליניק בהחלט מזכיר את התהליך שעבר על אנתוני דייויס מניו אורלינס, גם הוא "קורבן" לצמיחה מאוחרת שגרמה לו להפוך משחקן חוץ לפנים.
בתקופה בה מכללות רבות, בהן קנטקי בה שיחק אשתקד דייויס, רואות את הכוכבים שלהן עוזבים בכל קיץ מחדש ובונות קבוצות חדשות שנה אחרי שנה, יש משהו מאוד מיוחד בסיפור של אוליניק, שחקן שנתן אמון באנשים שהביאו אותו מהתיכון. שחקן שלא מפחד להשקיע את הזמן הדרוש כדי להשתפר, גם אם זה אומר לבלות עוד שנה בקולג', המקום הזה שרוב הכדורסלנים בורחים ממנו מתי שהם רק יכולים. שחקן שנשאר נאמן לאנשים שנתנו לו מלגת כדורסל. נכון, בלי השנה שלקח לאימונים הוא לעולם לא היה נחשב פרוספקט ל-NBA, אבל סבלנות ועבודה קשה הן עדיין תכונות נדירות. וכמו שאפשר ללמוד מהתחזיות של מומחי הדראפט, גם ב-NBA יש להן ביקוש.