עדיין לפני מיאמי: עשרת הרצפים הגדולים בהיסטוריה של הספורט

יש משהו במילה "רצף" שגורם לאנשים לאבד קצת את הראש, אם זה רצף של אסים במשחק פוקר, או רצף של ניצחונות בענף ספורט. למרות שהעובדות מראות שאין תמיד קורלציה בין הצלחה רצופה של קבוצה ליכולת שלה לסיים עם תואר, הציבור מנסה לראות בזה אינדיקטור כלשהו לגדולה היסטורית.
מיאמי היט הצליחה להשתוות ליוסטון רוקטס של 2007/8 עם הרצף השני הכי ארוך בהיסטוריה של הנ.ב.א עם 22 ניצחונות רצופים, אבל מה אפשר ללמוד מזה? יוסטון אפילו לא עברה סיבוב בפלייאוף באותה שנה, ומי יודע אם מיאמי, גדולה ככל שתהיה, תצליח לעשות מה שהלייקרס, מחזיקי השיא, עשו ב-71/2, ולקחת אליפות?

אז עד שנדע לאן מיאמי תגיע, ניצלתי את הזמן כדי להיזכר בכמה מהרצפים הכי גדולים בתולדות הספורט. לאו דווקא הארוכים ביותר בתחומם, אבל בהחלט כאלו שחשובים היסטורית. אשמח לקרוא את שלכם בטוקבקים.

10. אוקלנד אתלטיקס 13.8.2002-4.9.2002

הרצף: 20 ניצחונות (שני רק לשיקגו קאבס של 1935, שניצחו 21)
שמות בולטים: מיגל טחאדה, השחקן המצטיין של "אמריקן ליג", בארי זיטו, שזכה בתואר CY YOUNG למגיש המצטיין, בילי בין, ג'נרל מנג'ר.

למה ברשימה: הסיפור של הקבוצה הזאת שימש כבסיס לספר "מאניבול", שהפך מאז לסרט (בראד פיט בתפקיד בין), לסימן מסחרי, ולסמל לקבוצה שמצליחה נגד כל הסיכויים בעזרת ניהול חכם, סקאוטינג טוב וחשיבה מחוץ לקופסה. אוקלנד איבדה שלושה כוכבים גדולים לפני אותה עונה, ולמרות זאת השיגה את הרצף השני באורכו בהיסטוריה של ליגת הבייסבול, אחרי הקאבס – ששיחקו בתקופה אחרת, תחרותית פחות. לולא ההפסד 2:3 למינסוטה טווינס בפלייאוף היו מדורגים גבוה יותר.

9. ניו אינגלנד פטריוטס 10.8.2007-3.2.2008

הרצף: 18 ניצחונות בעונה (כולל עונה סדירה של 0:16)
שמות בולטים: טום בריידי, השחקן המצטיין של העונה, המאמן ביל בליצ'יק, רנדי מוס

למה ברשימה: הפטריוטס היו הקבוצה היחידה בהיסטוריה של ה-NFL שסיימה עונה של 16 משחקים ללא הפסד (מיאמי עשתה 0:14 ב-1972), וזאת תוך שהיא קובעת שיא ליגה להפרש נקודות. גם בריידי (50 מסירות טאצ'דאון) וגם מוס (תפס 23 מסירות לטאצ'דאון) קבעו שיאי ליגה שלא נשברו עדיין. העובדה שהעונה ההיא הסתיימה בשברון לב עם הפסד לניו יורק ג'איינטס בסופרבול צריכה לשמש תמרור אזהרה למי שמתבשם יותר מידי מרצפים,  והיא גם הסיבה שהפטס לא מדורגים בראש הרשימה. המרחק בין 1:18 ל-0:19 מעולם לא היה גדול יותר.

8. איינדהובן 8.4.1987-16.1.1988

הרצף: 22 ניצחונות ליגה (מחזיקת השיא: בנפיקה ליסבון, 29 ניצחונות, 1971-73)
שמות בולטים: חוס הידינק, רונאלד קומאן, האנס ואן ברוייקלן

למה ברשימה: למרות שרוד חוליט עזב בתחילת העונה, איינדהובן של 87/8 השיגה כל תואר עליו התחרתה. בהדרכתו של הידינק, בעונתו הראשונה כמאמן ראשי, פ.ס.ו זכתה בדאבל בהולנד ולקינוח הביא הביתה, בפעם היחידה בהיסטוריה שלה, גם גביע אירופה. את הפירות של העונה הזאת קטפה גם נבחרת הולנד, שהתבססה על השלד של הקבוצה וזכתה לראשונה בתואר גדול, יורו 88.

7. קארל לואיס 9.7.1981-30.8.1991

הרצף: 65 ניצחונות רצופים בתחרות קפיצה לרוחק

למה ברשימה: ההפסד שקטע ללואיס את הרצף הגיע אחרי דומיננטיות חסרת תקדים, שכללה שתי מדליות זהב אולימפיות ושתי אליפויות עולם. ועדיין, ההפסד הזה היה כנראה התחרות הזכורה מכל אלה שקדמו לה. ככה זה כשמדובר בתצוגה הגדולה בהיסטוריה של התחרות. שימו לב למקבץ שלואיס סיפק בגמר אליפות העולם בטוקיו 1991 – 8.68 מ', 8.83 מ' (עם רוח גבוהה מהמותר), 8.91 מ' (עם רוח), 8.87 (שיא אישי), 8.84 מ'. בלי שום ספק, המקבץ הטוב אי פעם, שכולל את התוצאה השלישית והרביעית בטיבן, עד היום. אבל לצערו של לואיס, כל זה לא כולל קפיצה אחת ל-8.95 מטר. לא של לואיס. אלא של מייק פאוול. אבל אם כבר להפסיד לראשונה אחרי כעשור, אין דרך טובה יותר לעשות זאת.

6. מרטינה נברטילובה 20.1.1984-6.12.1984

הרצף: 74 ניצחונות ביחידות

למה ברשימה: אף אחד לא מתקרב לרצף הזה בטניס העולמי (סטפי גראף ניצחה 66, ג'ון מקנרו עשה 49), רצף שכלל זכייה ב-13 תארים רצופים, בהם שלושה גראנד סלאמים (רולאן גארוס, ווימבלדון ואליפות ארה"ב). ההפסד של האקס-צ'כית בחצי גמר אליפות אוסטרליה, שאז התקיים בסוף השנה, קטע את הרצף במשחקי יחידות. אגב, במקביל נברטילובה החזיקה ברצף של 109 ניצחונות רצופים בזוגות, יחד עם פאם שרייבר. במלים אחרות, בשנת 1984 עולם הטניס הנשי היה שייך כל כולו לאישה אחת. הישג חסר תקדים, שגם לא שוחזר.

5. נבחרת ארה"ב כדורסל 7.8.1936-9.9.1972

הרצף: 64 ניצחונות
שמות בולטים: ביל ראסל (1956), ג'רי ווסט ואוסקר רוברטסון (1960)

למה ברשימה: נבחרת שלא מפסידה 36 שנים. 36 שנים. 36. שנים. ועל הדרך זוכה בשבע מדליות זהב ברציפות. נראה לי שזה מספיק. מה גם שההפסד לרוסיה בגמר ב-1972 נחשב עד היום לשערוריית השיפוט הגדולה בהיסטוריה האולימפית. כזו שגם 40 שנים לאחר מכן גורמת לכך ששחקני ארה"ב מאותה אולימפיאדה מסרבים לקחת את מדליות הכסף שלהם כמחאה.

4. מייקל פלפס 26.8.2002-31.7.2012

הרצף: עשור ללא הפסד במשחה 200 מטרים פרפר

למה ברשימה: המשחה הזה ל-200 פרפר היה הראשון בו פלפס העפיל לגמר אולימפי, עוד כשהיה בן 15, בסידני 2000. שנתיים מאוחר יותר, באליפות ה"פאן פאסיפיק", הוא הפסיד בו בפעם האחרונה, לטום מאלצ'ו, בן ארצו וזוכה הזהב בסידני. מאז פלפס שבר שש פעמים את שיא העולם, בו הוא עדיין מחזיק, זכה בארבע אליפויות עולם, 2 מדליות זהב אולימפיות ולא הפסיד כמעט עשור. עד ללונדון. בבירה הבריטית סיים חמש מאיות אחרי צ'אד לה קלוס מדרום אפריקה. אבל הייתה לו נחמה קטנה – כי באותו גמר שבר את שיאה של לאריסה לאטנינה האוקראינית, שהחזיק 48 שנה, והפך אותו לאתלט עם הכי הרבה מדליות באולימפיאדה. כשאתה ווינר, אתה ווינר.

3. UCLA, 19.1.1974 – 30.1.1971

הרצף: 88 ניצחונות
שמות בולטים: ג'ון וודן, ביל וולטון (3 פעמים שחקן השנה במכללות), ג'אמאל ווילקס

למה ברשימה: זו הייתה תקופת השיא של המכללה המצליחה בהיסטוריה של ארה"ב שבאה בתוך רצף בלתי נתפס של שבע אליפויות. את שנת 1972, UCLA  סיימה ללא הפסד ובפער ניצחון של 30 נקודות הפרש בממוצע (!), וגם ב-73 לא נוצחה פעם אחת. ועד שלא הגיעו "הפייטינג אייריש" של נוטר דאם, עם אדריאן דנטלי, וניצחה אותה בנקודה ב-1974, אף אחד אפילו לא התקרב אליהם. ההפסד ההוא, לאותה קבוצה שהייתה האחרונה לנצח אותה לפני שהרצף התחיל ב-1971, סימל סופה של תקופה. בהמשך השנה UCLA הפסידה בחצי גמר טורניר המכללות, ביל וולטון עזב לנ.ב.א והמאמן האגדי ג'ון גודן, שזכה בעשר אליפויות, פרש שנה מאוחר יותר. ומאז עולם המכללות כולו שוויוני יותר.

2. אדווין מוזס 2.9.1977-4.6.1987

הרצף: 122 ניצחונות בריצת 400 משוכות, מתוכם 107 גמרים

למה ברשימה: תסתכלו שוב על המספר הזה. מאה עשרים ושניים ניצחונות רצופים במקצה הכל כך קשה הזה, שבכל רגע אפשר לעשות בו טעות שתעלה לך במאוץ. ואיכשהו, במשך תשע שנים, תשעה חודשים ותשעה ימים, זה לא קרה לו, כולל מספר תלת ספרתי של ריצות על תואר כלשהו. בדרך הוא שבר פעמיים את שיא העולם, זכה פעמיים באליפות העולם, הוסיף מדליית זהב אולימפית (החמיץ אחת נוספת בגלל החרם על מוסקבה ב-1980), והפך לראשון בהיסטוריה שיורד מ-47 שניות בריצה.

1. לוס אנג'לס לייקרס 5.11.1971-7.1.1972

הרצף: 33 ניצחונות
שחקנים בולטים: ג'רי ווסט (הלוגו של הנ.ב.א), ווילט צ'מברליין, גייל גודריץ' (מלך הסלים של הלייקרס באותה עונה)

למה ברשימה: עד שהגיעו הבולס של 1995/96, הלייקרס ההם נחשבו ל"גולד-סטנדרט" של הליגה. הם החזיקו במאזן הטוב בהיסטוריה של 13:69, שנשבר בידי הבולס, אבל לשיא אחד שלהם אף אחד עדיין לא התקרב. 33 ניצחונות, שהתפרשו על פני כחודשיים ונעצרו רק אצל האלופה המכהנת מילווקי, של קארים עבדול ג'אבאר ואוסקר רוברטסון. במהלך הרצף לייקרס ניצחה בפער ממוצע של 16 נקודות (!), וזאת כשהתנאים היו קשים בהרבה. בלי שלשות, ליגה צפופה יותר, ולו"ז קשה שכלל שלוש פעמים, במהלך הרצף, בהם שיחקו שלושה לילות ברציפות. וזאת למרות שלא היה להם מטוס פרטי ונוחיות כמו שיש לקבוצות כיום. לשם השוואה לרצף של ההיט, הפער של מיאמי עומד על 11.7 נקודות ברצף, ועם כל הכבוד, הם עדיין רק בשני שליש הדרך. ותיקי לייקרס ההיא אולי דואגים שהשיא הולך ליפול, אבל בואו נראה קודם את לברון, ווייד ובוש נמנעים מהמלכודות בדרך ומנצחים בבוסטון, שיקגו וסן אנטוניו. יש סיבה שהרצף הזה מחזיק כבר 41 שנה.