בראיינט סיפר בדמעות: הרגשתי שנקרע לי הגיד. אני כועס ועצוב

מה שנראה כמו חגיגה גדולה אחרי ניצחון דרמטי הפך בתוך זמן קצר לערב עצוב עבור הלייקרס. קובי בראיינט, הכוכב הבלתי מעורער של LA, נפצע בניצחון על גולדן סטייט וככל הנראה קרע את גיד האכילס ברגלו השמאלית. על סף סיום המשחק, קובי ירד לחדר ההלבשה כשהוא צולע, וראה משם את החברים שלו משיגים ניצחון חשוב בקרב על הכרטיס האחרון לפלייאוף ה-NBA.

שעה קלה אחר כך, ואחרי שהלייקרס כבר הודיעו כי הוא יעבור MRI כדי לאושש את החשש לקרע, קובי יצא כדי לשוחח עם התקשורת האמריקאית ולהסביר את המצב. עם דמעות בעיניים  וגרון חנוק בראיינט הבהיר למעשה שמבחינתו אין צורך בשום בדיקה. הוא כבר יודע: את העונה הזאת הוא גמר, בין אם היא תכלול פלייאוף ובין אם לא. לפי דיווחים בארצות הברית, קובי עלול להיעדר עד 9 חודשים מהמגרשים. בגיל 35, הוא ללא ספק להתמודד עם אפשרות של פרישה.

השאלה הראשונה שהופנתה לקובי היתה אם הוא בטוח שמדובר בקרע. "כן", הוא ענה בהחלטיות, "עשיתי את המהלך ופשוט הרגשתי שהגיד נקרע. ידעתי מיד מה קרה, אבל עוד קיוויתי שזה לא מה שאני חושב. ניסיתי ללכת כדי לראות אם זה יעבור, אבל לא הרגשתי כלום. פשוט לא היה שם יותר גיד אכילס. אני לא יודע אם כמות הדקות ששיחקתי תרמה לזה, קשה לומר. זה פשוט מצב רע. זה בלי ספק הרגע הכי מאכזב שלי בקריירה, כי כבר הגענו למצב שבו הכל תלוי בנו, ועבדתי קשה כדי להגיע לכאן".

קובי נשאל אם יש סיכוי שינסה לשחק למרות הפגיעה הזאת, כמו שעשה הרבה פעמים בעבר. "אני לא יכול", השיב, "אני אפילו לא יכול ללכת. כשזרקתי את שתי זריקות העונשין לפני שירדתי לחדר ההלבשה כבר ידעתי. אני לא בטוח לגבי העתיד כי מעולם לא התמודדתי עם פציעה כזאת. אני מכיר שחקנים שעברו אותה, אז כל מה שאני יכול זה להסתכל עליהם ועל מה שהם עשו, וללמוד מאלה שהתאוששו מזה מהר".

"הרגשתי כעוס ועצוב", סיפר קובי על הדרך לחדר ההלבשה, "עבדתי קשה מאוד כדי להגיע לנקודה הזאת. פשוט הרגשתי כעס גדול. אין הרבה מה לומר, זה קשה. כשנפצעתי בתחילת המשחק בברך זה היה משהו אחר, בלי קשר לאכילס. מה עכשיו? החבר'ה צריכים פשוט להגיע מוכנים לסן אנטוניו ולהיות ממוקדים במשימה. אני אהיה שם, לא על הפרקט, אבל אהיה שם ואנסה לעזור להם מהצד. זאת עונה משוגעת, זה בטוח".

"עכשיו מחכה לי MRI, ניתוח ושיקום. זה תהליך ארוך ואני לא בטוח שאני יכול, אבל מצד שני יש המון שחקנים צעירים ואנחנו צריכים לשמש דוגמא. אני אעבוד קשה ונראה משם". על השאלה אם זה היה המשחק האחרון שראינו אותו משחק, ענה קובי בחצי חיוך? "באמת? באמת? זה מה שאתם שואלים עכשיו?"

ואלה הדברים המרגשים שכתב קובי בעמוד הפייסבוק שלו:

זה כזה בולשיט! כל האימונים וההקרבה עפו מחוץ לחלון עם צעד אחד שעשיתי כבר מיליון פעמים! התסכול הוא בלתי נסבל. למה לעזאזל זה קרה?!? אין בזה טיפת היגיון. עכשיו אני אמור לחזור מהפציעה הזו ולהיות אותו שחקן או יותר טוב בגיל 35?!? איך למען השם אני אמור לעשות את זה??

אין לי מושג. האם יש לי את כוח הרצון כדי להתגבר על הדבר הזה? אולי אני צריך להוציא את כיסא הנדנדה ולהתחיל להעלות זכרונות מהקריירה שהייתה? אולי זה איך שהספר שלי נגמר. אולי "אבא זמן" ניצח אותי... ואולי לא!

השעה היא 03:30 לפנות בוקר, הרגל שלי מרגישה כמו משקולת שתלויה עליי, הראש מסתובב לי ממשככי הכאבים ואני עירני לחלוטין. תסלחו לי על זה שאני מוציא ככה את העצבים, אבל מה המטרה של רשתות חברתיות אם אני לא אביא לכם את האמת כמו שהיא, בלי תדמיות? זה נותן הרגשה טובה לשחרר ככה קיטור. להוציא הכל החוצה. להתנהג כאילו זה הדבר הכי נורא בעולם!

כי אחרי כל העצבים, אתה נשאר עם נקודת מבט מפוכחת. ישנם נושאים ואתגרים הרבה יותר גדולים בעולם מגיד אכילס קרוע. תפסיקו לרחם על עצמכם, תסתכלו על חצי הכוס המלאה ותחזרו לעבודה עם אותה אמונה, דחף ותשוקה שתמיד היו לכם. יום אחד, מסע חדש בקריירה יתחיל. היום זה לא היום הזה!

"אם אתם רואים אותי נלחם בדוב, תתפללו בשביל הדוב". תמיד אהבתי את הציטוט הזה. זו "המנטליות של הממבה". אנחנו לא מוותרים, אנחנו לא מרכינים ראש, אנחנו לא בורחים. אנחנו שורדים וכובשים. אני יודע שזה פוסט ארוך, אבל אני מוציא קיטור בפייסבוק LOL. אולי עכשיו אני באמת אצליח לישון קצת ולהתחיל להתרגש לקראת הניתוח מחר. הצעד הראשון באתגר חדש. מניח שמעכשיו אהיה "המאמן וינו". אני מאמין בחבריי לקבוצה. הם יעברו את זה. תודה לכם על כל התפילות והתמיכה. הרבה אהבה ממני אליכם, כמו תמיד.

Mamba out.