הטירוף במספרים: אפשר גם בלי דאנקן והקשיים של לברון

זה היה אחד מהלילות המרגשים שאני זוכר בפלייאוף ה-NBA, עם שתי פייבוריטיות שמתקשות בבית מול קבוצה נחותה בתחילת הסדרה. כשרגש מעורב, לפעמים עדיף דווקא לתת למספרים לדבר ולנסות לעשות סדר, אז הנה כמה מהם, שיספרו את הסיפור של הלילה.

30 - שלושים הפסדים ברציפות לגולדן סטייט בסן אנטוניו. ה-129:127 הכואב בהארכה הכפולה הלילה הוא אולי המאכזב ביניהם, אבל למעשה מדובר בטרנד שהתחיל בפברואר 1997 והוא כבר הרצף השני הכי ארוך של קבוצה מול יריבה אחרת. סטפן קארי היה אז ילד בן 8 , לאטרל ספריוול ששיחק בגולדן סטייט הוא עדיין האולסטאר האחרון שייצג את המועדון.  טים דאנקן היה עוד במכללת וויק פורסט ומאז שהגיע לספרס עדיין לא הפסיד בבית לווריורס במשך 30 משחקים. מדהים. הספירה ממשיכה.

48 - זה מספר הדקות שג'ימי באטלר שיחק הלילה בניצחון המרגש של שיקגו על מיאמי. כשחושבים על שחקן שמוציא את המקסימום בקבוצה השבורה והפצועה של הבולס הוא אחד השמות הראשונים שעולים לראש. גם בשני המשחקים האחרונים בסדרה מול ברוקלין הסופומור לא ירד לשנייה מהמגרש - אחד מארבעה שחקנים בלבד בהיסטוריה של הפלייאוף שמשחקים כל שניה בשלושה משחקי פלייאוף ברציפות - ממש איירון מן. הלילה הוא סיפק 21 נקודות, 14 ריבאונדים וגם הגנה מצוינת על לברון ג'יימס ודוויין ווייד. אולי הוא לוקח יותר מידי ברצינות את משמעות שם המשפחה שלו, "משרת"? בכל מקרה- יש הרבה כבוד.

14- - (במינוס) זה הפיגור של הספרס בנקודות כשטים דאנקן היה על המגרש הלילה. בדקות הסיום, הקאמבק שלהם היה בלעדיו וגם בהארכה הוא נכנס בעיקר לפוזשנים של הגנה. נכון, טימי לא היה בריא הלילה וממילא לא יכול היה לתת 100 אחוז, אבל צריך לראות בהמשך הסדרה איך יתמודד עם השאלות שמציבים לו בצד השני. בוגוט הקשוח חגג עליו בצבע והאריסון בארנס הכריח אותו להתרחק מהסל. המספרים של דאנקן (19 נקודות ו-11 ריבאונדים) היו בסדר על הנייר, אבל איתו - על המגרש - הם לא היו מנצחים.

2- שתי נקודות, זה היה המאזן של לברון ג'יימס במחצית הראשונה, שיא שלילי עבורו בפלייאוף. תגידו ששמרו עליו טוב, שההגנה של הבולס מצוינת או שיש עליו חלודה בגלל החופשה הארוכה מהמשחק הקודם. אבל האמת חייבת להיאמר - קשה לו מול השוורים.

64 - זהו אחוז הניצחונות לקבוצה שמשחקת אחרי הפסקה של יותר משבוע. מה שאומר שיותר משליש מהקבוצות שניצחו בקלות בסיבוב הקודם ולכן נחו הרבה זמן, התקשו מאוד והפסידו במשחק הראשון אחרי הפגרה. גם סן אנטוניו וגם שיקגו הגיעו למשחק הלילה אחרי הפסקה ארוכה שכזו. מיאמי נוצחה ונראתה לא מסונכרנת, וגם סן אנטוניו הייתה נכנעת אם לגולדן סטייט היה קצת יותר ניסיון. מה שבטוח זה שאלו שסוברים שיש חיסרון במנוחה ארוכה מידי, קיבלו הלילה תחמושת לטיעון שלהם.

40/10 - סטפן קארי ו...זהו... רק הוא. הגארד הנפלא של הווריורס הוא השחקן היחיד בהיסטוריה שקלע מעל 40 נקודות ומסר מעל 10 אסיסטים מול סן אנטוניו בפלייאוף. היו הרבה שחקנים גדולים שפגשו את הספרס ואף אחד לא עשה זאת מולם עד שהגיע הקלעי האדיר הזה. על הדרך הוא גם השיג בפעם השניה בפלייאוף 22 נקודות ברבע אחד (גם מול דנבר זה היה ברבע השלישי) בדרך לשיא קריירה בפלייאוף של 44 נקודות. קארי הוא מהשחקנים הבודדים שיכולים להשתלט לחלוטין על רבע ולעשות מה שהם רוצים על המגרש. ברבע השלישי זה היה נראה כמו במשחק פלייסטיישן - שלשות, טירדרופס, ליי אפים - פשוט אחת מהתצוגות היפות שנראו מזה זמן רב בליגה. חבל רק שהוא קיבל רק 4 שניות מנוחה ב-58 הדקות של המשחק ולכולם היה ברור שבסוף גם לו נגמר הכוח. אנחנו עוד נשמע עליו הרבה הרבה זמן.

35 - מספר הנקודות שהבולס קלעו ברבע האחרון מול ההגנה החזקה של מיאמי בחוץ. נייט רובינסון הנפלא קלע 11, כולל שבע בדקה וחצי האחרונות, ג'יימי באטלר הוסיף 11, טאג' גיבסון ומארקו בלינלי הוסיפו 6 כל אחד וג'ואקים נואה הבלתי עזר עם נקודה. אתם יודעים מי לא תרם לניצחון הגדול הזה? התשובה בפסקה הבאה.

374 - ימים עברו מאז שדריק רוז השתתף במשחק כדורסל משמעותי. מאז שנפצע במשחק הראשון מול פילדלפיה ב-28 באפריל של השנה שעברה הוא בגדר הבטחה לקאמבק. חודשים שאלו מתי הוא יחזור ואפילו אתמול הוא רמז שייתכן שיחזור לסדרה הזאת. צריך לזכור, רוז כשיר לשחק כדורסל כבר מחודש מרץ, הקבוצה נתנה לו את כל הזמן ואת יכולת ההחלטה לחזור מתי שהוא רוצה אבל הגיע הזמן להגיד די, כי מה שרוז עושה הוא לא הוגן כלפי החבורה הלוחמת לצידו.

נייט רובינסון הקיא על הספסל בסדרה הקודמת ושיחק, ג'ואקים נואה מדדה כל הפלייאוף, נושך את השפתיים ומשחק עם כל הלב וגם לואל דנג החולה לא היה מחמיץ את המשחק אם לא היה ממש גמור מהדלקת החמורה שלו. בכל הזמן הזה שוקל לו רוז האם הוא מספיק בטוח בגוף שלו כדי לחזור.

ביקום המקביל הבולס שלו משחקים כדורסל מרגש, קבוצתי והגנתי שטביעות האצבע של המאמן הנפלא טום ת'יבודו נמצאות בכל פיסה שלו.  "אם אקח את השנה כולה כחופש ולא אשחק העונה אני יודע שאחזור שחקן טוב יותר", אמר רוז, "רק כך הגוף שלי יחלים מהר יותר". אלא שאחרי הכל, רוז בעצם חייב להודות בפני כולם - אבל קודם כל בפני עצמו - שהוא מפחד להיפצע ושהוא לא מוכן לקחת את הסיכון בחזרה שלו.

כרגע נראה שהוא לא מספיק אמיץ כדי להתחייב לכאן או לכאן ופה הנהלת הבולס צריכה לקחת אחריות. אין ברירה אלא להחליט בשבילו ולהודיע שרוז לא יחזור העונה. זה הצעד הנכון מבחינה ספורטיבית כי ברור שיהיה לו קשה להשתלב בקבוצה שרצה טוב ביחד. איתו הבולס ינסו להתאים את המשחק אליו וינסו בכוח להחזיר אותו לעניינים, אבל כל מגע קטן בפלייאוף האינטנסיבי הזה יחסיר לאוהדים פעימה, ואם הרע מכל יקרה והוא ייפצע - למי הם יבואו בתלונות? הודעה כזו תוריד מרוז לחץ ותיתן לו שקט נפשי להחלים עד לתחילת העונה הבאה, זה ייתן לשחקנים שאשכרה משחקים את ההבנה שזהו זה - זה מה שיש ועם זה יוצאים למלחמה. במצב הנוכחי, הצל של רוז רק יושב שם ברקע ומוריד מהמאמץ ההרואי של אלו שמשחקים. ואם יש חבורה שמגיע לה את הכבוד, הרי שאלו הם שחקני הבולס.

4 - מספר הניצחונות הרצופים שמיאמי השיגו בתקופת  לברון/ווייד/בוש אחרי הפסד במשחק הראשון בסדרה. זה קרה להם מול אותה שיקגו בגמר המזרח של 2011 וגם מול אוקלהומה סיטי בגמר של השנה שעברה. במילים אחרות-אל תשללו 1:4 להיט גם אחרי ההפסד הביתי הלילה.

1 - אלוהינו.... סתאאם. מאנו ג'ינובילי. אחד יחיד ומיוחד.