לה-לה לנד

1. המאמר המפורסם והמהדהד של הנרי אבוט על קובי בראיינט ב-ESPN היה קצת כמו לנסוע מתל אביב לפתח תקווה דרך ים המלח: אתה בסוף מגיע, אבל הדרך קצת עקומה. טכנית, זה נכון: הלייקרס לא יכולים כיום להצליח עם קובי בראיינט. אבל האם זה בגלל שקובי לוקח לעצמו את כל אור הזרקורים ומשאיר לאחרים לחלוק באשמה?

אבוט מזכיר בעיקר שלושה שחקני פנים כהוכחה לתזה שלו: שאקיל אוניל, דווייט הווארד ואנדרו ביינום.

שאק – רבות נכתב על התקופה ההיא. קובי אכן היה אז חרא של בנאדם, והוא הראשון להודות בזה (השנים מיתנו אותו, הסגלים המוגבלים שהוביל לבד הכניסו בו מעט ענווה, האליפויות המאוחרות הוציאו ממנו את האדם הבשל יותר מבחינה מנטאלית, העונות האחרונות כבר עוברות עליו בהדחקה). רק ששאק הצליח לסיים עם טעם רע בהרבה מקומות אותם עזב: יש לכם ד"ש מתוכנית הטלוויזיה שגנב לכאורה מסטיב נאש בפיניקס, בה גם הוביל בעל כורחו לתום עידן מייק ד'אנטוני; מהתקופה המפוארת שלו כאיש שיביא רינג טו דה קינג בקליבלנד; ואפילו מהודעת הפרישה, שנמסרה למשתמשי רשת חברתית עלומת שם לפני שקיבלו אותה הבוסים שלו בבוסטון.

הווארד? זה מוזר, כי משום מה, מאז שהביא את אורלנדו לגמר של 2009, אני לא כל כך שם לב שהווארד ממצה את הפוטנציאל שלו, להפוך לאחד הסנטרים הגדולים אי פעם. בחמש העונות שחלפו – אחת מהן בלייקרס – הוא הספיק לפטר את המאמן והמנג'ר שלו, לאמלל למג'יק את החיים, לעבור ללייקרס שם שיחק בינוני בעיקר בגלל בעיות גב (לאחרונה הודה שבאותה עונה ממש, הן היו קרובות לסיים לו את הקריירה), ולעבור בקול תרועה גדולה ליוסטון, כדי לחבור לשחקן שנבחר לחמישיית העונה, ולעוף איתו יחד בסיבוב הראשון בפלייאוף. אגב, אותו שחקן, ג'יימס הארדן, הכריז הקיץ שכל מי שמשחק לידו וליד הווארד הוא רול-פלייר. ציטוט שוודאי נותן מוטיבציה לכוכבים לעמוד בתור לשחק לצידם.

ביינום? אם כבר, השנים עם קובי בראיינט היו הטובות ביותר בקריירה של ביינום; נכון שאפשר היה לתת לבחור הגדול עוד כמה אסיסטים ושביינום בשיאו היה שחקן של 19, 12 ו-3 חסימות לערב, אבל כשאתה משחק עם בראיינט, אתה לא חייב להיות באותו שיא תיאורטי כדי להצליח. ביינום התמקד בלאטום את הצבע עם הגוף הענק שלו (כשהוא היה בריא) ולסיים מתחת לסל, ולקח עם קובי שתי אליפויות. ב-2011/12, מייק בראון מיקד את ההתקפה בביינום יותר מאשר בקובי; הסנטר זרק 13.3 פעמים למשחק, רשם שיא קריירה של 18.7 נקודות לערב, והלייקרס הודחו בסיבוב השני. מאז שסיים לשחק לצד בראיינט, כידוע, ביינום הפך לסופרסטאר שמרוויח עשרות מיליונים לעונה, מבוקש בכל קבוצה בליגה, ו... אה, הוא לא?

משום מה, אבוט לא הזכיר שם את שותפו של ביינום לקו הקדמי. פאו גאסול פשוט לא הסתדר לו עם התזה. גאסול הגיע בפברואר 2008 מממפיס, בטרייד שעורר את חמתה של הליגה ונתפס כחד צדדי ומוטה לטובת הלייקרס (יש כאלה שחושבים כך עד היום, ושוכחים שבאותו טרייד העבירו הלייקרס לממפיס את הזכויות על אחד, מארק גאסול, שמחזיק להם את הצבע 4 שנים ונחשב כיום בעיני רבים לסנטר הטוב ביותר ב-NBA); למרות הטרייד החד-צדדי, היה מדובר אז על "פאו גאסופט", שחקן מוכשר של המון יצירתיות ואפס קשיחות במאני טיים. לצד קובי, גאסול הפך לפאוור פורוורד מספר 1 בליגה, ולקח איתו שתי אליפויות. מאז שקובי החל להיפצע, גם הקריירה של פאו החלה להידרדר, עד הטרייד לשיקגו הקיץ.

2. כפי שאמרתי בתוכנית הראשונה של מגזין ה-NBA בערוץ הספורט אתמול, המאמר של אבוט הוא כן ציון דרך: מדובר בהישג הגדול ביותר של ג'ים באס כמנהל הלייקרס. סוף סוף מישהו שאינו באס ג'וניור משך את הזרקורים מההתנהלות האידיוטית, מאז לקח את המושכות בתחילת עונת 2012/13.

הוא בנה אז סגל של ארבעה הול-אוף פיימרס (ששניים מהם משום מה, אגב, הסכימו לבוא לשחק ליד קובי), שהיו יכולים להתאים אחד לשני רק עם מאמן מאוד יצירתי: נאש וקובי זקוקים לכדור ביד, פאו והווארד אוהבים שניהם לחנות בצבע. לכתוב "מייק בראון" ו"מאמן יצירתי" באותו משפט זו עילה לתביעת דיבה, אבל במקום להחליף אותו בקיץ כשעוד אפשר היה לשנות משהו, הוא פיטר אותו אחרי שבוע וחצי, ואז במקום להביא את פיל ג'קסון שכבר מכיר את קובי וגאסול, הוא הביא את ד'אנטוני, שהסגנון שלו הפך את גאסול לעציץ גדול ודקורטיבי – וכל זה כשהווארד עדיין משחק פצוע, והבריאות של נאש מתחילה להידרדר (אגב, היא לא השתפרה מאז, וסביר להניח שנאש כבר שיחק את משחקו האחרון בקריירה).

בשיר המכולת, אומרים הוריו של יודוקוליס ליפשיץ לבנם: "התעודד בננו, המצב יכול להיות הרבה יותר גרוע. אז הוא התעודד, והמצב באמת נהיה יותר גרוע". גם את העונה הבאה החל באס עם קובי ונאש בחוץ, אבל לפחות הצליח להרכיב לד'אנטוני סגל שהיה אפשר לרוץ איתו למתפרצות מרהיבות, כל הדרך למאזן הגרוע ביותר בתולדות הקבוצה. מצד שני, מי אמר שהעונה הקודמת הסתיימה בלי הישגים? ג'ודי מיקס סידר לעצמו יופי של חוזה בדטרויט פיסטונס.

3. הגיע קיץ 2014, ועל פי אבוט, הסיבה העיקרית שאף אחד לא רוצה לבוא ללייקרס היא קובי בראיינט. מעשית, אפשר להבין כל כוכב שיוותר על האפשרות לשחק לצד שחקן בן 36 אחרי שתי פציעות רגליים קשות, גם אם הוא היה האדם הנחמד בעולם, וכותב לו סרנדות השכם וערב. גם אם בראיינט יצליח לשמור על בריאות טובה ולקלוע העונה 22 נקודות למשחק ב-82 משחקים שלמים, רוב הכוכבים כיום, בעיקר בתקופה בה השכר הולך לטוס לשמיים בכל מקרה, לא מחפשים כסף או פרסום – אלא סיכוי לאליפות. ועם קובי במצבו השברירי הנוכחי, בקבוצה עם בעלים היסטרי שממנה מאמן הרבה אחרי כל שאר הליגה, אתה לא לוקח אליפות.

לבנות צוות מנצח לצד כוכב בן 36 אפשרי (א) כשהכוכב בריא, ו(ב) כשאתה לוקח הימורים, מפגין לארג'יות וגמישות יצירתית – דברים שיש למעט מאוד בעלים בליגה. לדוגמה, בלי לקחת את מונטה אליס בסוף יולי 2013, כשאף אחד לא רצה אותו, ולבנות סביבו את ההתקפה של ריק קרלייל, מארק קיובן לא היה מצליח לגייס הקיץ את צמד הצ'נדלרים ולבנות קבוצה של 50-55 ניצחונות.

ובינתיים, בלייקרס: מאמן שנכשל בשתי הקבוצות האחרונות שלו וניצח סדרת פלייאוף אחת ב-6 שנים עם כריס פול, מוחתם, וגם זה בסוף יולי, כשעל המדף נשארים רק שאריות ומוצרים פגי תוקף; ג'ורדן היל, שדורג במקום ה-397 בליגה בעונה שעברה (מתוך 482 שחקנים) במדד יעילות הגנתי, מקבל 9 מיליון דולר לעונה כדי להיות העוגן ההגנתי בצבע; קרלוס בוזר, רגע לפני שהוא נאסף על ידי אלטע-זאכען למכון גריטה בצד הדרך, מורם גם הוא; סוואגי P, שמוביל את ה-NBA בקטגוריות "ביטחון עצמי מופרז" ו"גארדים שמספקים היילייטס ל-Shaqtin'-a-fool, מקבל חוזה לארבע עונות; ג'רמי לין, שלא מסוגל לשמור ושעיקר התועלת בטרייד שהביא אותו מיוסטון היתה אמורה להיות בחירת הדראפט שאיתו, מוצא את עצמו כרכז פותח. ג'וליוס רנדל, שאם יתנו לו את המפתחות והביטחון עוד יכול לסיים בטופ-3 של רוקי העונה, הוא נקודת האור הבודדת. וכן, יש את קובי בראיינט.

4. המאמר של אבוט כל כך נוח להרבה גורמים בלייקרס, שדי ברור למי היה אינטרס שהוא יתפרסם (והעובדה שג'ני באס, יריבתו ואחותו של ג'ים, הגיבה אליו בבוז, היא רמז לכשעצמו). בפועל, הוא בעיקר מנפץ את בועת האשליה העדינה שמרחפת מעל המועדון אפוף ההילה, ומראה שמשהו רקוב בממלכת הוליווד. רק שלהגיד שהאופי של קובי הוא הבעיה, זה כל כך 2006.

אחרי הכל, האינטרס האמיתי של מועדון במצב של הלייקרס כרגע הוא לבנות מחדש סביב רנדל, כנראה בחירת הדראפט השנייה הטובה ביותר של הלייקרס שגם תשחק אצלה (פרט לביינום) מאז שנת 1996, וללכת לשנה-שנתיים של שקיעה כדי לצבור בחירות דראפט גבוהות ולפנות תקרת שכר לקראת 2016. רק שה-DNA של הלייקרס, ובעיקר של בראיינט, לא מאפשר דבר כזה. הם עדיין חוגגים ניצחונות במשחקי אימון, גם אם הם מושגים מול החמישייה השנייה של יוטה והשלישית של פורטלנד, ומנפקים הצהרות אופטימיות לתקשורת.

וכך, הלייקרס נעים העונה בשני מישורים מקבילים: הבעלים עדיין מדמיין שהקבוצה שלו אטרקטיבית לכוכבים, הכוכב משדר ביטחון מבוים בחבריו ובמאמנו (קובי של 2005, אגב, כבר היה גוזר את הסגל הזה לחתיכות בתקשורת) כאשר מטרתו האמיתית העונה היא בעיקר לעבור את מייקל ג'ורדן במספר הנקודות. המציאות, לעומת זאת, מראה קבוצה מידרדרת עם הרכב טלאים, שהמאמן שלה מחליט להמיר את האינטרנט האלחוטי בפקסימיליה, או כמו שקוראים לזה במציאות, להגביל את כמות השלשות בליגה בה כל קבוצה מנסה להרכיב גלריית צלפים, וכל שחקן משכלל את הקליעה מבחוץ. אגב, הלייקרס לא קלעו שלשה בשני משחקים רצופים בטרום-עונה; בפעם האחרונה שהלייקרס לא קלעו שלשות שני משחקים ברצף, 1992, ביירון סקוט היה שחקן פעיל בן 31.

ההחלטה האמיצה ביותר שבאס יכול לקבל כיום היא להיפרד מבראיינט: להעביר אותו לקבוצה בה יוכל להשיג את האליפות השישית הנכספת, או להכריח אותו לפרוש עם שילוב מהיר בצוות המקצועי. אבל הלייקרס הם לא "הלייקרס!" בלי בראיינט או כוכב אחר, וכרגע אין לבוס הנוכחי, שלא ממש נחשב לאחד הטובים בליגה, דרך להביא כוכב אחר. אז באס מעדיף להרחיק ולהדחיק, להעניק חוזה מופרך לבראיינט ולדאוג לזה שכולם יאשימו את האנוכיות שלו, ובמקביל לרכב על הספונסרים וחוזי הטלוויזיה שקובי מביא בלי להבין שהקבוצה לא הולכת איתו לשום מקום, עד שלא תישאר ברירה.

סטיב נאש יפרוש וכבר לא יוכל לנהל את ההתקפה. בסופו של דבר, גם צלו של קובי בראיינט יוסר מעל המועדון. כל עוד ג'ים באס שם, לעומת זאת, ספק אם דשא יכול לצמוח בצד הזה של לוס אנג'לס.