תגיות: קובי בראיינט
עוד תואר אחד, עוד שיא אחרון ודי. לעבור את "ההוא" או לפחות להשתוות אליו, וזהו. "ההוא" אמר לו פעם: "תהיה אתה, אל תשתנה, תשחק את המשחק שלך וכולם יתאימו את עצמם אליך". אז זה מה שהוא עושה כבר 18 שנים. מבחינה היסטורית זה השתלם לו, לפרנצ'ייז, לעיר שלמה. בהווה זה עובד עבורו ורק עבורו.
אליפות שישית כמו ל"ההוא" כנראה כבר לא תהיה לו, בטח לא עם הלייקרס, בטח לא כשחקן מוביל. אולי, אם יחבור לקבוצה מנצחת כשחקן משלים, מהספסל, יוכל להשיג עוד טבעת, אבל איתו זה לא יעבוד. כולם הרי אמורים להשלים אותו ולא להיפך. בקיצור, זה לא יקרה, לא כשמדובר באגו הכי גדול בספורט הקבוצתי העולמי (טוב נו, יחד עם כריסטיאנו רונאלדו).
קובי בראיינט חצה השבוע את רף 32,000 הנקודות בקריירה. אף פעם לא הייתה לו בעיה לעשות נקודות. הוא שילוב נדיר של יכולות פיזיות, אתלטיות, חוכמה, ניצול חולשות היריב וקילריות מטורפת. כשהיה בן 8, קלע פעם 63 נקודות במשחק (בדיוק כמו "ההוא" במשחק פלייאוף בגארדן, נגד בוסטון). כבר אז, הוא הבין לפני כולם שמי שמקפיץ מולו ביד ימין תמיד ילך קודם ימינה, סגר להם את כיוון התנועה וחטף על קו מחצית המגרש כדור אחר כדור בדרך לליי-אפים קלים ולסקור מטורף. כדי שלא יעשו לו את זה כשהוא מתקיף, הוא ביקש מאבא שלו שילמד אותו להקפיץ בשתי הידיים.
הוא תמיד רצה להיות צעד אחד לפני כולם, לקרוא מהלך אחד קדימה, ולשאוף הכי גבוה שאפשר. כשהיה בתיכון נתבקש לענות על השאלה מה ירצה לעשות כשיהיה גדול? קובי כתב: "להיות שחקן NBA". אמרו לו שזה קורה רק לאחד למיליון ושהוא צריך לבחור במשהו קצת יותר ריאלי. אז הוא הבטיח: "חכו ותראו". הרי לכם נער עם שאיפות אותן הגשים בכח רצון ובאמונה בדרכו.
כל משפט ששמע (שאקיל אוניל: "קובי לא היה מצליח בלעדיי"), כל אירוע בו נכח (האשמות על אונס לכאורה של נערה מקולורדו), כל מקום בו ביקר (גדל באיטליה), כל מפגש או משחק לאורך השנים (משחק כדורסל מגיל שנתיים!) עיצבו והפכו אותו למה שהוא. כשנשאל באחד הראיונות לאיזה רגע בקריירה שלו היה רוצה לחזור, אמר: "לכל משחק גמר בו הקבוצה שלי הפסידה". תמיד נגד כולם, תמיד עם הגב אל הקיר, תמיד תחת לחץ. רק כך נוצרת גדולה.
אם ישמור על ממוצע הנקודות הנוכחי למשחק (מוביל את הליגה עם למעלה 27.5), בעוד פחות מ-10 משחקים הוא יעבור את המספר של "ההוא" ויהיה שלישי רק לקארים עבדול ג'באר וקארל מאלון. ואז ינוח, אבל רק לרגע, לפני שימשיך לעשות את מה שהוא יודע לעשות יותר טוב מכולם.
"אני כבר לא מטביע בקלות, בבוקר הגוף שלי כבר לא מתנהג כמו פעם, זה לא אותו דבר כמו שהייתי בתיכון", הוא יודע. האתגר שלו יהיה פשוט להמשיך ליהנות מכדורסל. כשזה יגמר או שהגוף כבר לא יהיה מסוגל יותר, רק אז יפרוש, ולא דקה לפני. "לפעמים אני רואה את עצמי בטלוויזיה כשהייתי בן 23-22 - אין לי עכשיו את אותו המניע", כך העיד על עצמו בקיץ האחרון.
"אני רוצה שיזכרו אותי כמישהו שמיצה את פוטנציאל הכישרון שלו". התוודה בקול שקט. לשמחתנו יש לו עוד הרבה לתת מהקסם שרק מעטים יכולים לייצר, ומפרסונה, מאופי ומדרייב שכמוהם ספק אם נראה.