תגיות: דייויד בלאט, קליבלנד, מכבי תל אביב
בשנת 1997 זכו ג'ק ניקולסון והלן האנט באוסקר ובגלובוס הזהב על סרטם המשותף – הכי טוב שיש. התרגום קצת חוטא לאנגלית המקורית. As Good As it Gets, זה בעצם "אין יותר טוב מזה" או "יותר טוב מזה לא יכול להיות" וזה בדיוק מה שקרה לדייויד בלאט, החל מינואר 2014, שבוע אחרי שבוע ועד היום. השנה הקלנדרית החולפת הייתה לא פחות מחלומית, על גבול ההזויה, בכל מה שקשור לקריירה של בלאט. הטרנספורמציה מלהיות מודח ממשרת מאמן מכבי ת"א, דרך זכייה בכול התארים המקומיים, באליפות היורוליג, במשרת מאמן ראשי ב-NBA ועד לאימון השחקן הטוב בעולם ואחד הגדולים בכל הזמנים, עובדה שמיד הציבה אותו כפייבוריט לזכייה באליפות – היא בלתי נתפסת ואף אחד, כולל דייויד עצמו לא יכלו לחלום על סצנריו שכזה. השתלשלות האירועים הפכה בסיומה של תקופה את מצבו ל-As Good As it Gets.
בקליבלנד, על הנייר כפי שנהוג לומר, הג'וב של בלאט הוא סופר נוח: לקבוצה שלו יש מספיק כישרון כדי להגיע למקום טוב באמצע השמינייה הראשונה במזרח, בלי קשר הדוק במיוחד לזהות המאמן הראשי על הקווים (ויסלח לי דייויד). המזרח מרובה בקבוצות חלשות יחסית, והוא נחלש עוד יותר (מה שמן הסתם חיזק את המערב) עם המעבר של שני הסופרסטארים, רג'ון רונדו וג'וש סמית', מבוסטון ומדטרויט לדאלאס וליוסטון. בקבוצה שלו משחקים שלושה מעשרים השחקנים הטובים בעולם, כולל המדורג ראשון ברשימה הזאת, האווירה בעיר האפורה קליבלנד ומדינת אוהיו הפכה צבעונית ושמחה, וכשיתחיל הפלייאוף, ששם סופרים את הכסף, בלאט ידע לכוון את אלה שצריכים מנת יתר של מוטיבציה, להגיע עד לגמר, כפי שעשה רק לפני כמה חודשים עם הצהובים מתל אביב.
מצד שני, לראשונה בקריירת האימון שלו, בלאט נקלע למקום ולליגה שמכתיבים סגנון חיים ואופי של כדורסל מקצועי ועסקי בהם לא נתקל בעבר. רצף הזוי של משחקים, נסיעות וטיסות מטורפות, אין זמן להתאמן או להתכונן יותר מדי למשחק מול יריבה, ומעל הכל, ההשפעה שלך על קבלת ההחלטות בכל מה שקשור לסגל, לתקציב שלה, לרכש, ולפעמים גם לדקות משחק של שחקן כזה או אחר, היא, אם להיות עדין, קטנה בהרבה ממה שהורגל. תוסיפו לזה לחץ תקשורתי בלתי נתפס ועול של ציפיות להגיע הכי גבוה, הכי איכותי והכי מהר - ותקבלו מעמסה שקשה לשאת על הכתפיים, בטח בשנת רוקי, בטח עם לברון ג'יימס וקיירי אירבינג שהיו שם לפניך, ואם לא יקרה משהו מיוחד, גם הרבה אחריך. בעיה.
הסוגיה המדוברת שקובעת, כמעט הכל במועדון, ברורה לכולם. קשה עד בלתי אפשרי לדעת מהי באמת מערכת היחסים בין בלאט לבין לברון. כשהשחקן הוא באופן כל כך ברור מעל כל המערכת והמועדון שנקרא קליבלנד קאבלירס, שהערך הכלכלי הסגולי שלו לקבוצה, לעיר ולמדינה הוא כל כך מוחלט ומדיד – שאר האלמנטים והפרסונות שנמצאים סביבו, כפופים למרותו ולרחשי ליבו. כולם יודעים שהם שם בזכותו, ועל פי יכולתו וכישוריו יישק דבר. דייויד בלאט הוא אחד מהם. ומהי שיטתו ורצונותיו של איש מקצוע אלמוני במונחים אמריקאים בעונתו הראשונה כמאמן (בטח כראשי), לעומת כלכלה של מדינה שלמה? מאז שהמלך ג'יימס הודיע על חזרתו לקאבס, הצפי לרווחי העיר קליבלנד רק ממסים שיכנסו לקופת העיר בעקבות עליה במכירות מוצרים, כרטיסים, תיירות – בתי מלון, מסעדות, מקומות בילוי – מסתכם בכמה מאות מיליוני דולרים! ובכן, המספרים מכתיבים את הלוגיקה במציאות.
יש שאומרים שללברון זה לא ממש משנה מי עומד על הקווים, ואיזה רקורד מביא איתו "סדרן העבודה" שאחראי על החילופים ועל פסקי הזמן במשחקים. אותם אלה, אומרים שאם באמת היה אכפת לו, הוא לא היה מסכים "לעבוד תחת" רוקי, שלא חווה עונת NBA על תלאותיה וטלטוליה, עיתונאיה ופופולריותה. פילוסופיה אירופית? למי אכפת. כאן, לא מתאמנים במהלך העונה, לא בוכים על כל הפסד ולא עושים סדרות חינוך. כאן נותנים שואו לקהל, מוכרים מרצ'נדייז, מתלבשים יפה על גבול המוזר למסיבות עיתונאים ומתחילים לשחק על אמת רק בסוף אפריל.
בלאט רוצה לצלוח את העונה הראשונה שלו, הצלחה שתביא לעוד ועוד עונות של מעמד וכסף גדול באמת. בשביל שזה יקרה הוא צריך את לברון מפוקס מטרה עם שילוב לא הגיוני של נינוחות וקילריות בעת ובעונה אחת. אם כל שאר החבר'ה יהיו בריאים – אפשר יהיה לדבר בפה מלא על אליפות, גם אם עד עכשיו העונה נראית קצת מאכזבת, ביחס לציפיות כמובן. אליפות תהיה הישג מדהים, עליה לגמר תחשב כהישג גדול ואפילו העפלה לגמר המזרח תוגדר כהצלחה, יחסית להרכב צעיר עם כוכבים שעבור רובם, שיאי הקריירות עוד לפניהם. כל הישג הנופל מגמר המזרח ינענע חזק את הכסא מתחת לרגלי המאמן הטרי.
בינתיים, ועד אשר יוכח אחרת, דייויד בלאט חי את החלום. הישגיו ודרכי פעולתו על ומחוץ לפרקט הביאו אותו עד הלום. הרבה מזל היה בדרך למקומו הנוכחי, ועושה רושם שזה החלק הגדול ביותר אותו יצטרך בהמשך דרכו בליגה המטורפת הזאת.
ואם כבר צרות, שיהיו אלה של עשירים. בינינו, וגם דייויד בלאט יודע ומרגיש את זה כשהוא נרדם כל לילה (בבית מלון אחר...), אין איש מקצוע אחד שלא היה מתחלף איתו. את שנת 2014 של בלאט נסמן ככזאת שמתרחשת אחת למאה, נרים לכבודו כוסית של פרגון, קנאה חיובית ובעיקר של איחולים: שתהיה שנה טובה ומוצלחת למאמן הכי ישראלי/אמריקאי שידע הכדורסל הישראלי והאמריקאי.