תגיות: עמדה בפוסט, קליבלנד קאבלירס
למרות הנטייה המובנת שלנו כישראלים לבטל את כל מה שקליבלנד עושה בעידן פוסט דייויד בלאט, אני מוכרח לומר שאם אני הג'נרל מנג'ר דייויד גריפין, אני מתמלא באופטימיות אחרי שני המשחקים הראשונים בסדרה מול דטרויט.
ראשית, מכל המועמדות לאליפות – גולדן סטייט, סן אנטוניו ואפילו אוקלהומה סיטי - קליבלנד "זכתה" בסיבוב הראשון המסובך ביותר. דטרויט, בטח אחרי הטרייד שהביא את טוביאס האריס באמצע העונה, היא קבוצה טובה, אפילו טובה מאוד – גארד יוצר כמו רג'י ג'קסון, גבוה דומיננטי בדמות אנדרה דראמונד, צוות מסייע חזק בהובלת קנטאביוס קולדוול-פופ ומרקוס מוריס, ומנטליות קשוחה, שממשיכה להיות חלק מהפיסטונס עוד מימי הבד בויס של סוף שנות ה-80, תחילת ה-90. כל המרכיבים האלו יכולים להוות מוקש לא קטן, בטח ובטח בתחילת הפלייאוף, אבל קליבלנד הצליחה לסלק אותו מדרכה, והיא יוצאת למישיגן בראש שקט עם יתרון 0:2. המרכיב העיקרי בשני הניצחונות הראשונים היה, איך לא, לברון ג'יימס. פתיחת הפלייאוף שלו עם ממוצע של 24.5 נק' ב-60 אחוז מהשדה, 7 ריב' ו-6 אס', מזכירה לנו שעדיין מדובר בשובר שיוויון. בנוסף, הוא שותף לדבר הכי מעניין עד עכשיו בפלייאוף הזה (מה שאומר משהו על העניין, אבל זה לטקסט אחר) - דו-קרב" עם ילד בן 19, סטנלי ג'ונסון הרוקי, שטען אחרי המשחק השני, בו לברון קלע 12 מ-18 מהשדה, שהוא ללא ספק בתוך הראש של המלך. יש שם טראש טוק, מהלכים מלוכלכים, והרבה אגו – כמו שצריך להיות בפלייאוף. לברון עצמו לא מייחס לעניין חשיבות. בעיניו, כל מה שקורה בתוך ארבעת הקווים הוא לגיטימי וחלק מהמשחק. לא בטוח שאם היה מפסיד את אחד המשחקים היה מדבר באותה צורה, אבל לפחות כרגע, הוא לא באמת נותן לג'ונסון להיכנס לו לראש.