תגיות: NBA
"ארבעה מתוך כל שלושה אנשים מתקשים במתמטיקה" (כיתוב על חולצה שלבש טים דאנקן, בציוץ שריטווט דריל מורי, מנג'ר יוסטון) דווקא עם המתמטיקה של טים דאנקן לא היתה בעיה. המספרים שלו מדברים בעד עצמם ואין טעם להלאות אתכם שוב בכל הישגיו. אסתפק רק באחד: ב-19 עונות מאז בחירתו בדראפט, ניצחה סן אנטוניו ב-1,072 משחקים. אף קבוצה אחרת לא התקרבה אפילו ל-950. ווינריות, התמדה, מצוינות, עיקשות, כל ערך ספורטיבי נשגב מאותה משפחת מילים יתאים אליו. הבעיה עם טימי היתה בדברים שמסביב למספרים. לרגש.
בימיו הגדולים, זכה טימי לכבוד הגדול ביותר שספורטאי יכול לקבל: הקהל שנא אותו. תיעב את הבעת פניו הקפואה. רצה במפלתו, ייחל לתבוסתו, קיווה למצוא סדק בשריונו. עבור הליגה, הוא ושליטת הספרס היו אסון לרייטינג. אפור בוהק, ריקוד המכונה. אנטיתזה לבידור. "הספרס ניצחו בגלל טים דאנקן, האיש שלא הצלחתי לשבור", סיפר שאקיל אוניל באוטוביוגרפיה שלו. "הייתי יכול להיכנס לראש של דייויד רובינסון, לעצבן את אלונזו, וטימי היה כזה 'היי שאק, תראה את הזריקה הזו נכנסת עם הלוח'. היינו שני הבוסים של המאפיה. אני הייתי הקולני, זה שרושם שמות ומעיף ראשים. הוא היה הרגוע, קר הרוח, הדון עם החווה הענקית. איש לא יודע מה הוא עשה, אבל שנינו ידענו איך לבצע חיסול". הרגע המרגש ביותר בסדרת הגמר בה הספרס זכו ב-2005 היה כאשר פיל ג'קסון הודיע שהוא חוזר ללייקרס. ב-2003? בהצלחה למי שזוכר ממנה משהו. בסדרת הגמר של 2007 זה קרה כאשר, אחרי שרמס את לברון ג'יימס והחבורה הבינונית שסביבו, ניגש טים דאנקן ללברון ואמר לו את המשפט שיהלום בו כעבור שש שנים: "יום אחד, הליגה הזו תהיה שלך".