קו ת"א - לוס אנג'לס: הדמיון בין מכבי ללייקרס

12.3.2014. הלייקרס מודיעים שקובי בראיינט לא יחזור לשחק יותר בעונת 2013/14 לאחר ששיחק 6 משחקים בלבד בכל העונה. קובי נפצע בדצמבר של אותה עונה בברך שמאל, זמן קצר לאחר שחזר מפציעה קשה בקרסול שמנעה ממנו להתחיל את העונה. בתחילת אותה עונה, בזמן שהיה פצוע, הכוכב בן ה-35 חתם על הארכת חוזה לשנתיים בשווי של 48.5 מיליון דולר.

18.5.2014. מכבי תל אביב מנצחת את ריאל מדריד 86:98 בגמר הפיינל פור שנערך במילאנו, וזוכה בגביע אירופה בפעם השישית. הניצחון הגדול הגיע יומיים לאחר ה-"נס" מול צסק"א, בו טייריס רייס קלע סל ניצחון דרמטי שהשלים מהפך גדול של הצהובים בדרך לזכייה נגד כל הסיכויים בתואר.

יש קווי דמיון רבים בין מכבי תל אביב ללוס אנג'לס לייקרס. זה מתחיל כמובן בצבע הצהוב הייחודי, ממשיך דרך ארון גביעים עמוס בתארים ומסתכם תחת כותרת אחת, שהיא מקור הכוח ונקודת החולשה – "רוח המועדון". אותה רוח שהביאה לאוהדי הקבוצות רגעי אושר בכמויות שאחרים לא יכלו לדמיין, היא אותה הרוח שהביאה לשפל המשותף בהווה, תקופה שחורה לאחר תור הזהב.

מה היא "רוח המועדון" המשותפת? זאת הגישה שדורשת הצלחה תמידית, כאן ועכשיו, לא משנה באיזה מחיר. ההצלחה הזו גם חייבת לבוא תחת תווית מסוימת, כי זה לא יכול להיות סתמי. זה חייב להיות ה-"שואו טיים", "הקבוצה של המדינה". הצלחה גם במחיר פגיעה בכבוד המשפחה, כי המועדון הוא מעל לכל.

הכל נשאר במשפחה, או שלא
בעונה נוספת בה הכל הולך הפוך לשתי הקבוצות, כמו בשלוש שנים האחרונות, השבוע נוסף נתון חדש להשוואה. ג'יני באס, נשיאת הלייקרס ובתו של הבעלים המנוח ג'רי באס, פיטרה את הג'נרל מנג'ר של הקבוצה ב-17 השנים האחרונות ואיש המערכת יותר מ-30 שנים, מיץ' קופצ'אק. מלבד קופצ'אק, באס פיטרה גם את אחיה הגדול, ג'ים באס, ששימש כסגן נשיא לענייני הכדורסל של הקבוצה.

"זאת הייתה החלטה קשה מאוד", אמרה ג'יני לאחר ההחלטה, "זה היה כל כך קשה בשבילי שכנראה חיכיתי יותר מידי, ועל זה אני מתנצלת בפני האוהדים". משפחה זה משפחה, אבל העסק חייב להמשיך לדפוק. מי שהחליף את אחיה הוא אגדת הלייקרס, הפנים של הקבוצה בשנות ה-80, מג'יק ג'ונסון.

ביולי 2011 מונה דני פדרמן, בנו של בעלי מכבי תל אביב דייויד פדרמן, לתפקיד מנכ''ל הקבוצה. המינוי נעשה כחלק מהתוכנית להצערת ההנהלה של המועדון, והעברת השרביט לדור הצעיר. פדרמן הצעיר היה אחראי בעיקר על התחום המקצועי ואחז בתפקיד המקביל לנשיא לענייני כדורסל. לאחר הפסד האליפות ב-2015 ותחילת הדעיכה של האימפריה מיד אליהו, לקח דני צעד אחורה והפסיק בפועל את תפקידו כמנכ"ל הקבוצה. ההנהלה הוותיקה חזרה לנהל את העניינים, ניסוי הצעירים נכשל. גם כאן המחליף של פדרמן בפועל היה שחקן עבר של המועדון ואחד הזרים המזוהים ביותר עם הקבוצה הצהובה – ניקולה וויצ'יץ'.

הדור הצעיר בשני המקומות נכנס לעסק המשפחתי וכשל לעמוד בסטנדרט. מאז מותו של ג'רי באס ב-2013 הלייקרס נמצאים בצניחה חופשית, ובשלוש השנים האחרונות רשמו בכל עונה שפל חדש. מכבי תל אביב זכתה באליפות אירופה אחת ב-12 השנים האחרונות וחמור מכך, זכתה רק באליפות מקומית אחת בארבע שנים.

האחות המכוערת שגדלה יפה
במשך זמן רב הן היו גאוות העיר, גאוות המדינה. תמיד הייתה את האחות הקטנה האדומה והמכוערת שניסתה להפריע ולקחת את תשומת הלב, אבל היא פשוט הסתנוורה מול היופי הבלונדיני. אבל עברו השנים, והאחות הקטנה גדלה יפה בזמן שהבכורה נשארה במקום. מאז הגעתו של כריס פול לקליפרס ב-2011 (לאחר שטורפד מעברו ללייקרס על ידי דייויד סטרן), אין ספק מי היפה בעיר. לאדומים יש עדיין את הבעיות שלהם ואת חוסר היכולת להגיע לגמר המערב, אבל התשובה מי הקבוצה הטובה ביותר ב-LA ברורה לכולם. הבדיחה של הליגה הפכה להיות שואו-טיים משלה, ועל הדרך דאגה לכמה השפלות מול היריבה הגאה.
 
גם מכבי תל אביב סובלת מתסמונת האחות האדומה. הפועל ירושלים כבר ממזמן לא מתיימרת להיות מספר 2 ומאז הגעתו של אורי אלון ופתיחתו של הארנה אין קונצנזוס מי המועדון הבכיר בארץ. גם כאן היריבה האדומה עדיין מתקשה לגלות את היכולת של מכבי במאני טיים וסופרת שני הפסדים למכבי בגמר הגביע. אבל העובדה שהיא עדיין לא ניצחה משחק ליגה בארנה ושבשני משחקי האליפות האחרונים הופיעה ירושלים ולא היא, בהחלט מעוררת דאגה בקרב התל אביבים.

הרוח נושבת לקהל
כן, שוב פעם הרוח. כי למרות הכל, האנשים עדיין כאן וזה רק בגללה. גם העונה מכבי תל אביב מכרה את כל המנויים בהיכל והיא שנייה במספר הצופים. במשחקי הבית של הלייקרס יש תפוסה ממוצעת של 99.4 אחוזים. שתי הקבוצות יוצרות עניין גם במשחקי החוץ שלהן, שהנתון המפתיע יותר הוא לגבי הלייקרס. קבוצות הבית ממלאות 94.9 אחוז מתכולת האולם שלהם שהלייקרס מגיעים לשחק.

זה הממוצע הרביעי בליגה, שהקבוצות שמדורגות לפניה הן אטרקטיביות הרבה יותר (גולדן סטייט ראשונה, קליבלנד שנייה, אוקלהומה סיטי שלישית). הלייקרס מחזיקים בחוזה הטלוויזיה היקר ביותר בפער ניכר בליגה, כש-"טיים וורנר" שילמו 122 מיליון דולר ל-20 שנים עבור זכויות השידור. במקום השני נמצא החוזה של יוסטון, שמסתכם ב-45 מיליון דולר. זכויות השידור של מכבי תל אביב הן עדיין אחד המוצרים היוקרתיים בשוק התקשורת הישראלי, למרות התוצאות הפחות טובות בשנים האחרונות. הדגם לא תמיד איכותי, אבל המותג תופס.

הדרך למטה
הגאווה של שני המועדונים סללה את דרכן למטה. שתי הקבוצות המשיכו עם דרך מסוימת גם כשהיה ברור שזה לא עובד, ועצירת התהליך, אם בהחלטה מודעת ואם בכורח הנסיבות, הגיעו בזמן מאוחר מידי והנזק כבר נעשה. אפשר אולי לכנות את זה "הכחשה". הסעיף הבא מחזיר אותנו לנקודת הפתיחה של הכתבה, הנקודה שבה הלייקרס עברו מירידה ממותנת לצניחה טוטאלית והנקודה שבה מכבי תל אביב התחילה להתגלגל במהירות מפסגת ההר.

במשך 20 שנים קובי בראיינט היה הפרצוף של המועדון מעיר המלאכים. כל מה שטוב במועדון, וגם כל מה שרע. בראיינט עצמו עבר במהלך השנים שינוי תדמיתי מחוץ למגרש והפך מדמות שנואה לקונצנזוס שקיבל קבלות פנים מרגשות בכל אולם בו שיחק בשנת הפרישה שלו.

החוזה השמן שקובי זכה בתחילת 2013 הביא לשני דברים. הראשון, השכר תפס מקום גדול בתקרת השכר של הקבוצה ומנע מהלייקרס לחזק את הסגל בצורה ראויה. השני, והחשוב יותר, היתה הצהרה לכך שגם בגיל 35 ולמרות המצב הגופני השביר בו היה הבלאק ממבה באותה העת, הוא עדיין מנהל את ההצגה.

בעונה הקודמת זה בא לידי ביטוי בצורה הבוטה ביותר. ב-2014 ו-2015 הלייקרס השיגו פעמיים בחירת דראפט בעשירייה הראשונה, שבזכותן ג'וליוס רנדל ודיאנג'לו ראסל הגיעו לקבוצה. לקבוצה היו צעירים מבטיחים נוספים בדמותם של לארי נאנס ג'וניור וג'ורדן קלארקסון והם יצרו בסיס איכותי לבנייה מחודשת.

למרות זאת, הכדורים המשיכו ללכת לבראיינט שלא השתנה בשנתו האחרונה בקריירה, והוא הוביל את הקבוצה בזריקות מהשדה, למרות שמבחינת אחוזים, מוקם במקום ה-12. האבסורד הגיע לשיא במשחק הפרידה של קובי מהליגה, בו זרק לא פחות מ-50 פעמים לסל.

אז קובי פרש והצעירים כן החלו לקבל את הכדור וזה עדיין נראה רע. אבל זה תהליך אמיתי של בנייה מחדש ומהלך טבעי לקבוצות צעירות. זה לא נראה טוב, אבל אם התהליך היה מתחיל לפני שנה-שנתיים, היום דברים היו נראים אחרת.

גם מכבי תל אביב נפגעה באותה דרך. לאחר הזכייה בגביע אירופה ב-2014 התנפח בלון "הסקאוטינג" של מכבי לממדים לא הגיוניים. ההחלטה לא להתחרות ביווניות וברוסיות שמסוגלות לשלם סכומי עתק לכוכבים אלא להשקיע במספר שחקנים גדול מהדרג הבינוני תפסה לגיטימיות כשחקנים כדוגמת טייריס רייס וריקי היקמן, שבילו במדינות כמו פינלנד וגרמניה לפני שהגיעו למכבי, פירקו את סוללת הסופר סטארים של הבלאנקוס ממדריד. פתאום הגישה הישראלית כל כך: "תאמין לי אני יודע וכל השאר פראיירים", הפכה להיות לגיטימית.

שנתיים המשיך חוט המחשבה הזה המשיך, עם החתמות של שחקנים כמו נייט לינהארט, ארינזה אונאקו, אלייז'ה מילסאפ ומרקיז היינס. כידוע לכל, השנתיים הללו הסתכמו סך הכל בשני גביעי מדינה, אי העפלות לגמר הפיינל פור המקומי והדחות מוקדמות כואבות מאירופה, כולל חרפת דרושפאקה. נאום "12 שחקני היורוליג" ותקציב העתק של העונה הם ההודאה בכישלון מערך הסקאוטינג, אבל גם כשהשינוי המיוחל הגיע, הוא נעשה בצורה עקומה שכוללת שלושה מאמנים רשמיים בפחות משלושה חודשים.

כן, היו תקופות טובות יותר להיות אוהד מכבי תל אביב ולוס אנג'לס לייקרס. כל כך הרבה רגעים יפים, כל כך הרבה ניצחונות, כל כך הרבה הצלחות. השנים האחרונות הן לא פשוטות לאף אחד בקרב ההנהלות והאוהדים, אבל לכולם ברור שזה זמני. הלייקרס ממשיכים לעבוד עם השינויים בצוות המקצועי וגם היום שמות של סופרסטארים מקושרים כל הזמן לקבוצה.

במכבי תל אביב כבר קיבלו החלטה שוויצ'יץ' יהיה האחראי הבלעדי על בניית הקבוצה בעונה הבאה. הם לא יכולים לשבת בצד בחיבוק ידיים בגלל הסיבה שזה פשוט לא ה-DNA שלהם, בגלל שזה לא מכבי תל אביב ולוס אנג'לס לייקרס. בגלל הרוח.