הורגים אותך ברכות: הווריירס מנצחים עם חיוך

הווריירס לא רק דוהרים, אלא עושים הכל ברוגע והנאה ועם פתיחות נדירה. אז מה הסוד של השינוי שהתחולל ביחס לפתיחת העונה? שליחנו ליווה מקרוב את גולדן סטייט בבוסטון

עידן ויניצקי, ארה"ב
עידן ויניצקי, ארה"ב   27.01.19 - 14:46

תגיות: גולדן סטייט ווריירס

Getting your Trinity Audio player ready...

חדר ההלבשה של הקבוצה האורחת ב-TD גארדן נמצא מעט אלכסונית לזה של הסלטיקס ובעוד שלפני משחקים, בחצי השעה המוקצבת לתקשורת, הדלת של בוסטון תמיד פתוחה כחלק ממדיניות המועדון, הרי שהדלת מנגד נותרת סגורה.

לעיתונאים מותר להיכנס ולנסות לדוג מישהו כזה או אחר לריאיון קצר לפני הג'אמפ הראשון, אבל התחושה אף פעם לא מזמינה במיוחד ובכל מקרה, השחקנים לא ששים לדבר. בקושי אחרי המשחק, וגם אז רק כי חייבים, אז בטח שלא לפני.

לא אצל הווריירס. הדלת המדוברת הייתה פתוחה, כל הזמן. לפני המשחק, אחרי המשחק, לפני שלתקשורת היה מותר להתקרב, כל הזמן. רק תבואו. בסיום, בזה אחר זה יצאו לעמדת הריאיונות המאמן סטיב קר ואחריו כל חמשת האולסטארים, דוראנט, קאזינס, קליי, גרין ולקינוח, סטף קרי.

גולדן סטייט לא רק נמצאת בליגה משלה על הפרקט בשנים האחרונות. היא גם נהנית מזה, והחליטה לשתף בהנאה הזו את כל מי שרק רוצה לקחת חלק. הורגים אותך ברכות.

זה בא לידי ביטוי כבר בחימום. כשסטף עולה לפרקט, קצת פחות משעתיים לפני הפתיחה, היציעים כבר מלאים בכ-1,000 צופים שרוצים לקחת חלק בחוויה והיו מוכנים להקדים מאוד בשביל זה.

הילדים כמובן באקסטזה כשקרי קובר חמש זריקות רצופות מהלוגו במרכז המגרש, בעוד אחד האוהדים המקומיים טוען בתוקף שקיירי עושה בחימום דברים לא פחות משוגעים/מדהימים, אבל כולם רוצים לראות את קרי כי הוא היה הראשון והפך את זה למשהו "שלו".

אולי זה נכון, אבל זו לא כל המציאות. בניגוד לקיירי, בניגוד לכל שחקן אחר ב-NBA כנראה, כשעומדים ליד קרי, הוא נראה "אחד משלנו". שקט ומופנם מצד אחד, אבל משעשע ומשועשע בעצמו מנגד, לא שרירי במיוחד, בטח שלא גבוה ממש, פשוט יודע טו פוט דה בול אין דה באסקט. כן, קיירי מכשף את הכדור לא פחות טוב ממנו, אבל הרוגע הזה שסטף מקרין הוא משהו שקשה לעמוד בפניו. כשהוא מתחמם לצד דוראנט הכוחני, הארוך, זה שנראה בדיוק כמו ששחקן כדורסל אימתני אמור להראות, זה שאף שריר בפניו לא זז למרות שכולם מסתכלים עליו מתחמם, ההבדל ביניהם בולט עוד במיוחד. היפה והחיה, וגם כאן, השילוב מושלם.

בסיום, כשקאזינס מגיע לדבר אחרי הניצחון הגדול בבוסטון, הוא נשאל בין היתר על קר. לשני הצדדים היה ברור מהרגע הראשון שמדובר ב"השאלה": בוגי יחזור באמצע העונה, יראה לכולם שהוא התגבר על הפציעה, כנראה ייקח טבעת אליפות, בטוח ישחק סופסוף בפלייאוף ואז יילך לחתום במקום אחר, בכסף שמגיע לו.

ברגע ששני הצדדים הבינו את המצב, נהיה להם הרבה יותר נוח לשלב את קאזינס בקבוצה שגם כך מפוצצת בכישרון: "כל קבוצה משקפת את האישיות של המאמן שלה, וסטיב הוא כזה בחור רגוע ושליו", מפרגן הסנטר, שבמשחק הרביעי שלו מאז הקאמבק סופסוף נתקל ביריבה קשוחה, כזו שסימנה אותו בהגנה מהשנייה הראשונה וגרמה לו לעבוד קשה. זה עדיין מקרטע, אבל אם ככה זה נראה כשזה מקרטע, איך זה יראה בפלייאוף מבחינת הווריירס?

בוסטון רחוקה מלהיות הקבוצה שכולם ציפו ממנה, אבל שני דברים היא כן עושה טוב העונה: מתעלה בבית ומתעלה מול יריבות חזקות. באולם שלה היא כבר הכניעה העונה את טורונטו, מילווקי ופעמיים את פילדלפיה ולאורך 48 דקות, היא הסתכלה לאלופה עמוק בלבן של העיניים, אבל גולדן סטייט מצאה שוב ושוב את התשובות וידעה (גם אם כמה מהשריקות היו מעט מפוקפקות) להגיע לקו ולהכריע משם את המשחק.

שבע דקות וחצי לסיום, המשחק היה בשוויון 96:96 ומאותו רגע, הווריירס זרקו 16 פעמים מהקו, כולל את כל ארבע הנקודות המכריעות (ועוד שתי זריקות שדריימונד גרין החטיא בשניות הסיום, לפני ריבאונד ההתקפה הקריטי שלו). בוסטון לעומת זאת, זרקה מהקו רק 15 פעמים - כל המשחק! חוסר האגרסיביות היא אחת המחלות הבולטות של הסלטיקס העונה וזה משהו שלא נראה שהם יכולים לתקן, משהו שנדמה שיפגע בהם מאוד בעוד חודשיים וחצי, בפלייאוף.

בסך הכל, זה היה משחק כדורסל אדיר. לא הכי מדויק של העונה, לא עם הכי הרבה נקודות, אפילו לא הכי דרמטי, אבל עם רמת ביצוע בשמיים, כישרונות נהדרים משני הצדדים והכי חשוב, תחושה שכל פוזשן קובע. תחושה של גמר NBA.

אלא שכאמור, הדרך למפגש שכזה בגמר עוד נראית ארוכה. גולדן סטייט תהיה שם, אל תדאגו לה. הלוחמים לא ישמרו על הכושר הנוכחי עד סוף העונה (כנראה) ולא ינצחו את כל 33 המשחקים שנותרו להם (כנראה), אבל קשה מאוד לראות איזו קבוצה מצליחה לעצור אותם במערב. כדי לנצח אותם, כנראה שצריך לשחק כמו שיוסטון שיחקה בעונה שעברה, אבל לרוקטס אין את הקבוצה ההיא יותר.

בוסטון היא כנראה ה"מרוויחה" הגדולה ביותר מהפציעה האכזרית של ויקטור אולדיפו. אף אחד לא אוהב לראות שחקן שגומר את העונה כמובן, בטח ובטח שלא כוכב עולה כמו דיפו, אבל הסלטיקס כנראה ינצלו זאת כדי לסגור את הפער מהפייסרס ולהשיג לכל הפחות את יתרון הביתיות בסיבוב הראשון. כמו שהם משחקים בבית, היתרון הזה גם יספיק להם להתקדם, אבל כדי שנקבל שחזור של מה שראינו הלילה, לבראד סטיבנס יש עוד המון מה לתקן, והזמן מתחיל לאזול.